אני המוח שלא רצה לברוח
הפיתויים מהקמפוסים בעולם, הראיונות חסרי התכלית לתקן בודד כאן, המצגות המנותקות של החבר מלשכת השר - ועקיצות הקולגה מאיראן. מונולוג של מדען גולה, שמתעקש לחזור - אבל לאן?
פתאום קם אקדמאי בגולה, הוא מרגיש שהוא גרגר אבק שראש הממשלה שלו רוצה לשאוב - ומתחיל ללכת. העולם הגדול פרוש בפניו. ההצעות מהאוניברסיטאות וממכוני המחקר הטובים בתבל זורמות בדיוק בתקופה זו של השנה. מורשת הצברים לימדה אותו לא לצאת פראייר. אז למה בכל זאת הוא מתעקש לוותר על קריירה מבטיחה לטובת מאבק על עתיד לא ברור?
הרושם שלא נפרצה הדרך לפיתרון. מדינה קטנה עם משאבים מוגבלים אך עם שאיפות גדולות, אשר נתברכה בצפיפות האימהות היהודיות הגבוהה ביותר בעולם. בשנים האחרונות התעצבה לה ההכרה במורכבות הסוגיה של אקדמאים ישראלים בחו"ל - מדובר בספקטרום רחב של מקרים וסיפורים, וההבחנה בין "יורדים שסרחו" ל"גולים שהתעשתו, חזרו ונסלחו" כבר איבדה את תוקפה. לטעמי, אין מקום לדרוש מהמדינה מקום עבודה, או להתנות את החזרה אליה במציאת משרה. מנגד, קשה לשפוט אקדמאים שקיבלו הצעות טובות ובחרו בהן על פני ברירת אבטלה כחול-לבן.
ספק שהיית מצטרף. אבל אתה לא באמת מצפה שהפקולטה תצביע בעד מועמד שלא מזוהה עם אחד הפרופסורים החזקים", הבהיר לי ראש מחלקה. הקשיתי, בעיקר על עצמי כנראה: דווקא ציפיתי שחוקר ישראלי שהוכשר בעולם הגדול, אשר מקבל הצעות מהמקומות הטובים בעולם אך רוצה לחזור עם נישת מחקר חדשה, יתקבל כאן בברכה. "אתה תמים על גבול הנאיבי", קבע הפרופסור, וחשף את מאחורי הקלעים של המדע הישראלי: "יש כאן מאפיות של חוקרים ומאבק מר על איוש של כל תקן. זה כמו הסופרנוס, רק בתקופה של שפל כלכלי. אחד אוכל את השני, אבל רק על כבוד - אין כאן כסף". הכוחנות והפוליטיקה לא הפתיעו אותי, השמרנות המדעית דווקא כן.
"כי אני ציוני", אני משיב - מפתיע לרוב את השואל, לעתים גם את עצמי. אחרי הסטטיסטיקות, נאומי הפקידים והכתבות על אלה שכבר חזרו ואלה שכבר אף פעם לא יחזרו, אני בוחר לחשוף כאן את הסיפור האישי שלי - את המאבק לחזור ארצה.
כל-כך הרבה כבר נכתב ונאמר על בריחת המוחות, אך עדיין מתקבל
הטור הקודם - מהולנד
בשירות הוד מלכותה
עפר שיר
הזיעה והדם שהקזנו באוניברסיטה העברית הבשילו לפירות שנקטפים באוניברסיטאות לא-עבריות. איך זה שמכל חבורת המדענים הזאת, אף ישראלי לא מייצג את מדינת היהודים?
בסופו של דבר, נתקלים מעבר לים בעשרות סיפורים - על ישראלים עם קיבעון בדמות חלום אמריקאי, שלא ישובו ארצה; על עולים חדשים, שעברו בישראל כתחנת ביניים הכוללת הכשרה אקדמית; אך גם על ישראלים שורשיים שרוצים לחזור. מבלי לשפוט או להכליל ציבורים שלמים, אני רוצה להתמקד כאן באותה קבוצה שרוצה לשוב הביתה, ובפרט בקבוצה הגדולה של המדענים. אנחנו שומעים הרבה על מיקומה הגבוה של הסוגיה בסדר יומה של הממשלה, אבל תוהים: האם נזכה להנות מהפירות של המאמצים הללו, או שמא מדובר בדיבורי סרק?
כמו בסופרנוס, רק בלי הכסף
"יש לנו השנה אפס תקנים, אבל בכל זאת החלטנו לערוך ראיונות - אולי נצליח לגרד בסוף משהו", נפתח ראיון עם אחד מראשי המחלקות הגדולות והחזקות בארץ, שקצת מזכיר את מה ששמעתי באפסנאות במילואים האחרונים. "אין משאבים, הכל חנוק, יש לנו תקן בודד", מספר בראיון אחר ראש מחלקה מאוניברסיטה אחרת. את ההסברים הללו, ששמעתי בארץ בסבבי הראיונות של החורף האחרון, שמעו רבים וטובים. עשרות מדענים מוכשרים, עם ניסיון והצלחה באוניברסיטאות המובילות בעולם, מתחרים על תקנים בודדים.
המקרה האישי שלי אינו טיפוסי, שכן תחום המחקר המדעי בו אני מתמחה כמעט ולא קיים בארץ, והמחלקות אינן ששות להקצות את התקן הבודד לכיוון חדש: "אם היו לנו חמישה, אין לי
זה יעזור?
מגנט ממשלתי ל"מוחות הבורחים"
יהלי מורן זליקוביץ' ורוני סופר
במסגרת המאמץ להשיב חוקרים שירדו מהארץ, אושרה תוכנית להשקעה של כחצי מיליארד שקל, ועוד מיליארד מתרומות ומתקציבי המוסדות. בין השינויים: תואר שני מחקרי יוביל ישירות לדוקטורט. שר האוצר בטוח: מאות ישובו
באותו ביקור מולדת נתקלתי במעבר חצייה תל-אביבי בחבר טוב מהשירות הצבאי, המכהן כיום במשרה ציבורית רמת-דרג ועובד בצמוד לשר בכיר העוסק בעניין. "לא יכול להיות, המצגות של הות"ת מצביעות על מגמות אחרות", נדהם החבר למשמע הסיפורים הקשים מסיור האוניברסיטאות שלי בארץ. אני לא יודע מה מציגים בקריית הממשלה בירושלים, השבתי, אבל המצב בשטח עגום ביותר. לאחר התחייבות מצידי לחזור ארצה, הבטיח החבר שלא להרפות מהסוגיה ולהמשיך לעקוב אחר ההתקדמות. אכן למדתי ממנו ומהתקשורת שהשר ואנשיו ממשיכים להשקיע מאמצים, אך נתעורר בלבי הספק, שמא הפקידות הגבוהה מנותקת מהמציאות היומיומית.
האיראנים יודעים לשאוב
בתום הביקור ולאחר חציית האוקיינוס, שוחחתי עם מדען איראני צעיר, שכמוני מחזיק במשרת פוסט-דוקטורט בפרינסטון. בעודו עונד לזרועו את הצמיד הירוק של מחאת הסטודנטים האחרונה ומבכה את אובדנה של מולדתו, הוא מספר גם על המאמצים המרוכזים של טהרן לקלוט את האקדמאים שנטשו, ועל המשרות הנחשקות המוצעות למדענים החוזרים. בעיניים לחות הוא מתאר כיצד גזר על עצמו ועל משפחתו לחיות בגלות מטעמים פוליטיים - אך במקביל, מסרב להאמין כיצד מעצמה טכנולוגית כמו ישראל לא מצליחה להחזיר אליה את המדענים שלה.
נוטים להציג את איראן כסמן קיצוני של מיזוג דת ומדינה. אבל כדאי לפעמים להשוות אליה את ישראל, בכל הנוגע למאמצים - ולאו דווקא הישגי העבר - להתעצם מבחינה מדעית-טכנולוגית ולהשקיע בעתיד. הרי זהו בניין הכוח האמיתי של מדינות בעת החדשה, והאייתוללות ממזרח הבינו זאת היטב, כנראה יותר מאיתנו. אצלנו בקמפוס שואב האבק האיראני עובד חזק - אבל זה הישראלי רק עושה רעש ותקוע בניוטרל.
האם הציפיות לקלוט כל-כך הרבה מדענים באוניברסטיאות בישראל הן בכלל מציאותיות? נראה שלא. יחד עם זאת, קשה להישאר אדישים אל מול התובנה, שלמדינת ישראל יש עתודה עצומה של מדענים שאינם חיים בקירבה - חלקם עם פוטנציאל לפרוץ אל תחומי מחקר שלא קיימים בארץ. האם נשכיל לתרגם את הפוטנציאל האנושי הנדיר הזה של מדענים גולים להתעצמות? לתת את הנדרש כעת, בידיעה ברורה שזו השקעה שתחזיר את עצמה בעתיד? להעתיק את המודל העסקי ממדינות מערביות אחרות, המושכות אליהן סטודנטים בינלאומיים שמוכנים לשלם שכר לימוד גבוה? האם יהיה זה ריאלי להקים מכוני מחקר טכנולוגיים ממשלתיים בדרום הארץ ובצפונה - ומה לגבי חממות טכנולוגיות המשולבות במכוני מחקר?
אולי בחינת הסוגיה מזווית עסקית טהורה, או מכיוון המאזן האסטרטגי-האיזורי, תניע את גלגלי התהליך. אם תרצו, פרויקט ברוח סטרט-אפ לאומי. בכל מקרה, צריך להדגיש שהבריונות האקדמית, מאבקי האגו והשמרנות של זקני השבט הם כוחות הרסניים לעתיד המדע הישראלי לא פחות מאשר הפוליטיקה הממשלתית הידועה לשמצה. בינתיים אין לנו אלא לקוות לגיוס התקציבים הדרושים עליהם מדברים, לקרוא לממשלה לפעול בערוצים חדשים ומקוריים, ולסיים בקריאה: שאב, ביבי, שאב!
ד"ר עפר שיר הוא חוקר מדעי המחשב במחלקה לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת פרינסטון, ארה"ב, המתמחה בהיבטים חישוביים ובאלגוריתמי אופטימיזציה בתחום פיזיקת הקוונטים. הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת ליידן שבהולנד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
