קרוב הרוג בתאונה: "מנכ"ל הרכבת שעיר לעזאזל"

בכירים בדרגים הגבוהים ביותר הואשמו, אך נחמה אין: בני משפחותיהם של חמשת הרוגי אסון הרכבת בבית יהושע לפני כחמש שנים אמנם הביעו שביעות רצון מכתבי האישום שהוגשו אתמול (ד') נגד מנכ"ל הרכבת לשעבר ושני בכירים נוספים בה, אך הגעגועים ליקיריהם האפילו על כל תחושת סיפוק. "העונש לא מנחם אותי, זה לא יעזור לי, הלך לי בן, וכל השאר לא חשוב", אמרה ל-ynet אסתר דמארי, אמו של ליאור אלבלה שנהרג באסון.

התאונה הקשה אירעה ב-12 ביוני 2006, אחרי שרכב פרטי שהיה מעורב בתאונה עם רכב אחר נתקע על הפסים, ורכבת שהגיחה במהירות לא הספיקה לבלום - והתנגשה בו בעוצמה. חמישה בני אדם נהרגו, וכ-80 נפצעו. מנכ"ל הרכבת דאז, עפר לינצ'בסקי, ושני בכירים נוספים הואשמו בגרימת מוות ברשלנות, ונהג הרכב שהושאר על המסילה, יונתן ועדיה, הואשם בחמש עבירות הריגה. נגד לינצ'בסקי נטען כי לא דאג להפיק לקחים מתאונות קודמות, וכי אף שהיה מודע לסכנות במחסום בית-יהושע - לא דאג לפתרונות שימנעו את התממשותן.

יצחק אלבלה, אביו של ליאור שנהרג בתאונה, אמר כי מחדליו של המנכ"ל לשעבר לא ייסלחו. "אחת הבעיות הייתה שלא רצו לגזום את העצים בנקודת התאונה, ורק לאחר מעשה נזכרו לעשות גשר. חיכו שיהיו הרוגים. בכל פעם שאני עובר שם, הלב בוכה, איך לא עשו את זה קודם". חמש שנים אחרי, הוא עדיין מתקשה להתמודד עם האובדן: "כשאני עושה לו אשכבה אני קורא לו 'בני', 'ידידי', 'יקרי', ואנשים לא מבינים מדוע. הוא היה הרבה יותר מבן, אני משיב להם, הוא היה ידיד נפש".

"הנהג לקח סיכון שיהרוג, וצריך ללכת לכלא"

אלבלה, בן 30 במותו, עבד במזנון הנייד שהופעל ברכבת. אמו, אסתר דמארי, נזכרת בכאב כי הוא נהרג זמן קצר אחרי שחזר משנת עבודה באנגליה, וכי הספיקה לראותו רק פעמיים בתווך. "העונש לא מנחם אותי, זה לא יעזור לי, הלך לי בן. כל יום אני כואבת את זה, וכל השאר לא חשוב", היא מספרת. למרות הכל, היא מטילה ספק בכך שמישהו למד לקח מהתאונה: "הוא הלך בגלל רשלנות של כל הצדדים, זאת הייתה תאונה מיותרת לחלוטין, אבל אנשים לא לומדים לקחים. יכלו למנוע את המוות של בני".

ישראל שורק איבד בתאונה את בן דודו, סמל אלון שורק שהיה בן 20, ואת חברו מוני פז, שנהרג שבועיים לפני יום הולדתו ה-55. "אלון היה נער צעיר בתחילת חייו, ומוני היה אדם נפלא, ועובד מסור", מספר שורק. "אני לא אדם אמוציונלי, אבל הנהג בלי ספק צריך ללכת לכלא. עלה מחסום, זה אומר שרכבת מתקרבת, אבל הוא בשלו - ניסה לעבור, לגנוב את הפסים. ככה הוא הרג אותם, ואין רחמנות על זה".

שורק סבור שכתב האישום הולם את מחדלי הנהג: "לנהג ברכב יש כלי להשמדה המונית, הוא מקבל רישיון להרוג, וזה שהוא חצה פסים שירד עליהם מחסום זה לקחת סיכון שהוא יהרוג".

המנכ"ל שעיר לעזאזל?

המנכ"ל לינצ'בסקי, לדבריו, משלם על מחדלים של אחרים. "הוא צריך לשלם, אבל הוא משלם לדעתי גם על חטאים של רבים אחרים. הוא חילק הוראות, והן לא מולאו. אין ספק שהוא היה צריך להתפטר ברגע שהוא לא הצליח לנהל, אבל לגבי

האישום הוא שעיר לעזאזל של לא מעט כאלה שפשעו". אבל אחרי כל הניתוחים והספקולציות, גם שורק, כמו הקרובים האחרים, מסכם באותו משפט מוכר ורווי כאב: "הם כבר לא כאן, ודבר לא ישנה זאת".

ויש בין הקרובים מוכי הגעגוע כאלה שהיום הזה לא מותיר להם מקום למילים. כאלה כמו עליזה סוזין, שאיבדה באסון את בתה לילך, שנהרגה בגיל 27, חודשים אחדים לפני שנישאה לבחיר לבה. "אני לא יכולה לדבר, אני לא יכולה לחשוב את זה", סיננה סוזין, שהכאב שלא עזב מאז אותו יום ארור ביוני, שב והציף אותה היום ביתר שאת.

באסון הרכבת בבית יהושע נהרגה גם מיטל כהן, בת 25 במותה, מגבעתיים.