שום דבר טוב לא ייצא מהקשר הזה

אחרי שבעה שיתופי פעולה לאורך 20 שנה, הגיע הזמן להודות באמת המרה: מוטב יהיה אם טים ברטון וג'וני דפ ישמרו את הידידות האמיצה שלהם לענייני פלז'ר בלבד וירחיקו אותה מהביזנס של המסך הגדול. מה שהחל כתגלית מופלאה ב"המספריים של אדוארד", הפך לבדיחה מאולצת ב"צ'רלי בממלכת השוקולד" וכעת נראה כמו בזבוז זמן מוחלט של שתי הנפשות הפועלות ב"אליס בארץ הפלאות".

"המספריים של אדוארד". זה התחיל נהדר

הבעיה המרכזית היא שסרטיו של ברטון שקעו לילדותיות מצועצעת (הנה קליפ קצר שיבהיר בדיוק למה הכוונה), וגם אם כישרונו האסתטי טרם עזב אותו, הרי שהוא לא הצליח לייצר בעשור האחרון ולו סרט אחד שהזכיר את אותן יצירות מופלאות שלו משנות ה-80 וה-90.

הדמויות הפכו יותר ויותר ריקניות, הסיפורים יותר ויותר פשטניים. וג'וני דפ, אותו שחקן מופלא שנוכחותו המשעשעת הצליחה להציל כמה מהפרויקטים האחרונים של ברטון, הוא הנפגע העיקרי מהמסלול ההרסני הזה של הבמאי הוותיק.

"צ'רלי בממלכת השוקולד". ולחשוב שהם נשארו חברים

הרי עם כל הקריקטורות האחרונות אותן הוא גילם - וג'ק ספארו מ"שודדי הקאריביים" הוא ללא ספק פועל יוצא של התפקידים שהפקיד בידיו ברטון - קל לשכוח שמדובר בשחקן מחונן, ולא רק בתפקידים מהזן הזה. השקיעה הזו בתפקידים מוקצנים עד כדי גיחוך (דמותו המייקל-ג'קסונית של ווילי וונקה ב"צ'רלי" של ברטון היתה השיא) מסלקת כל זכר מהבחור החינני מ"רחוב ג'אמפ 21" ו"סיוט ברחוב אלם" או אפילו תפקידים רציניים יותר כמו ב"השער התשיעי" או "מה עובר על גילברט".

"אויבי הציבור". זוכרים? הוא גם שחקן

רק בקיץ האחרון הגיע "אויבי הציבור" של מייקל מאן וסיפק תזכורת מרתקת למה שדפ יכול לעשות כשהוא בידיים טובות, כשגילם את ג'ון דילינג'ר המופרע. אולי אם ברטון ייתן לו קצת חופש מסרטי ילדים גותיים-לייט, נזכה לראות את דפ בעוד כמה תפקידים כאלה, ולא רק אדוארד ונגזרותיו המאוסות.

להציל את ביל

ביל מוריי קשור לג'וני דפ לא רק דרך הדמות ששניהם גילמו - האנטר ס' תומפסון המנוח (האחד ב-"Where The Buffalo Roam", השני ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס") - אלא בכך שגם אצלו, במאי אחד כובל אותו לתפקידים שמפספסים לחלוטין את הפוטנציאל שלו. במקרה של מוריי, הכוונה היא לג'ים ג'רמוש.

מוריי בסצנה מתוך "קפה וסיגריות". משם זה רק התדרדר

הזוגיות הקולנועית של מוריי וג'רמוש קצרה למדי: שבע שנים במהלכן שיתפו פעולה בשלושה סרטים ("קפה וסיגריות", "פרחים שבורים" ו"גבולות השליטה"). אבל די בשבע השנים הללו בכדי להבחין בכך שמוריי הנפלא מבזבז את נוכחותו המשעשעת על יצירותיו התמוהות של הבמאי העצמאי.

"פרחים שבורים". בלעדיו זה באמת היה גיהנום

ב"קפה וסיגריות", הוא הופיע בתפקיד עצמו/מלצר באחד מפרקי הסרט. הרעיון היה חביב, ההומור אבד דקות ספורות לאחר שהסצנה נפתחה. ב"פרחים שבורים", לעומת זאת, נוכחותו על המסך היתה קבועה ודומיננטית - וגם היתה אחד הדברים היחידים בסרט שהפכו אותו ראוי לצפייה (הרי התסריט לא ממש עשה את העבודה). אשר ל"גבולות השליטה" - ובכן, שם קשה להאמין שאיזשהו שחקן היה מצליח להציל את הצופים מהשיממון המינימליסטי והיומרני של ג'רמוש. למזלו של מוריי, תפקידו שם הוגבל רק לסצנת הסיום.

מוריי ב"ברוכים הבאים לזומבילנד". אפשר גם ככה

מוריי הוא גאון קומי, על כך אין עוררין, ועדיין בכוחה של נוכחותו על המסך לספק הברקות היסטריות. הופעת האורח המבריקה שלו ב"ברוכים הבאים לזומבילנד" היא הוכחה מצוינת לכך שחבל לתת לו לבזבז את זמנו ואת כישרונו על הקריירה הגוועת של ג'רמוש.

סנדק לילד הלא נכון

בניגוד לשני המקרים הקודמים, לפעמים קורה שהשחקן מחרב דווקא את עשייתו הנהדרת של הבמאי וכך גם במקרה של הזוגיות המפוקפקת בין מרטין סקורסזה לליאונרדו דיקפריו - זוגיות שנראית כיציבה יותר מבין אלה שהוא חווה בחייו הפרטיים.

"כנופיות ניו יורק". כמו עם בנות זוג

אולי אלה הם השורשים האיטלקיים המשותפים שמושכים את סקורסזה לדיקפריו, ממש כמו במקרה של רוברט דה נירו בעבר. הבמאי המהולל הוציא מדה נירו את המיטב ב"נהג מונית", "השור הזועם" ו"פסגת הפחד". במקרה של דיקפריו, זהו השחקן שחשף את נקודות התורפה של סנדקו ב"כנופיות ניו יורק", "הטייס", "השתולים" ולאחרונה ב"שאטר איילנד". כמו שהבחורות המתחלפות של ליאו לומדות על בשרן, הוא פשוט לא משכנע. גם לא בסרטים.

"השתולים". איך לא קלטו אותו?

לא ברור איך ב"השתולים", ראש המאפיה פרנק קוסטלו (ג'ק ניקולסון) לא מזהה שבילי קוסטיגן (דיקפריו) הוא סוכן חשאי. אנחנו בקהל הבחנו בכך בלי בעיה. יש בו, בליאו, משהו נערי מדי, משהו בוסרי מדי, משהו נוקשה מדי. הוא כופה עצמו על הדמויות של סקורסזה, יותר מאשר הוא מסתגל אליהן. השידוך הלא מוצלח הזה זועק ב"שאטר איילנד", שם מגלם ליאו את המרשל טדי דניאלס שהוחדר לבית משוגעים ונאבק על שפיותו. פיצול אישיות? למתבונן מהצד נראה כאישיות אחת, ודי שטוחה.

"צבע הכסף". בזה אולי אפילו ליאו היה מצליח

האמת, יתכן שהאשמה היא של סקורסזה, שחוטא בנאמנות יתר ומלהק את ליאו פעם אחר פעם לתפקידים רציניים ובוגרים. בעבר, כשעבד עם ילד נצחי אחר כמו טום קרוז ב"צבע הכסף" (1986) הדברים נראו טוב יותר. מצד שני, בתפקיד זה - כנער נמהר ונלהב על שולחן הסנוקר, גם ליאו כנראה היה משגשג. לעזאזל, אולי אפילו ראלף מאצ'ו.

מקסימה איתו, מקסימה יותר בלעדיו

נתחיל מהחלק הטוב: קשה להעלות על הדעת מצב שבו נוכחותה של פנלופה קרוז על המסך הגדול תהיה פחות ממקסימה. ועכשיו לחלק הקצת פחות נחמד: עדיף - בשבילה ובשביל הצופים כאחד - שפדרו אלמודובר יהיה כמה שיותר רחוק ממנה כשזה קורה. נגיד, על סט הצילומים של סרט אחר.

"חיבוקים שבורים". לא הוגן כלפיה, וכלפינו

ארבעה שיתופי פעולה עם אלמודובר מעטרים את הרזומה הקולנועי של קרוז: "אהבת בשר ודם" (1997), "הכל אודות אמא" (1999), "לחזור" (2006) ו"חיבוקים שבורים" (2009). הפעמיים הראשונות התרחשו כשאלמודובר עוד היה במיטבו, או לפחות בשלב שבו הוא עשה סרטים ראויים. בשתי הפעמים האחרונות, קרוז נשאה את משקל העלילה המאולצת והטריקים המיושנים על כתפיה העדינות.

"ויקי כריסטינה ברצלונה". פדרו, שמור מרחק!

אין זה סוד שהקריירה של אלמודובר רק הולכת ודועכת, ומסיבה לא ברורה הוא החליט לקחת איתו את קרוז בדרך למטה. אמנם חלק ניכר מההצלחה שלה נזקף לזכותו של הבמאי הספרדי המוערך, אך אין מנוס מלהודות שבשנים האחרונות היא מרשימה הרבה יותר תחת ניצוחם של יוצרים אחרים (ע"ע "ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן). או כמו שורדה רזיאל ז'קונט היתה אומרת: תזרקי אותו!

משולש מסוכן

לפעמים הדייט הראשון מכתיב את כל מערכת היחסים ואז, כשזו נרגעת ומתעדנת נשארים עם תחושת החמצה. זה מה שקורה למנג'-טרואה של הבמאי ספייק ג'ונז, התסריטאי צ'רלי קאופמן והשחקנית החביבה עליו קתרין קינר. זה התחיל בבאנג, או גנג-באנג אם תרצו, בסרטו הראשון של ג'ונז "להיות ג'ון מלקוביץ'", שם קינר שיחקה את מקסין, שמסובבת את ג'ון קיוזק על האצבע הקטנה רק כדי להתייחד עם מלקוביץ' והראש הגדול שלו - ושל קאופמן.

"להיות ג'ון מלקוביץ'". לידתה של שלישייה הרסנית

השלושה המשיכו להשתובב ב"סינקדוקה, ניו יורק", שם ביים קאופמן את קיניר כאקסית המתריסה של פיליפ סימור הופמן, תחת עינו הפקוחה של המפיק ג'ונז. הסחרחרה הזאת המשיכה להסתחרר סביב עצמה, כבדיחה פרטית, עד שנעצרה בניסיון של ג'ונז וקיניר לעבוד על "Where the Wild Things Are". קאופמן היה על הסט רק ברוחו.

"טרומן קפוטה". אולי מונוגמיה היא הפיתרון

קיניר גילמה את אמו המותשת של מקס, ילד היפראקטיבי וחולמני. הרגישות האמהית שנדרשה ממנה,

איכשהו לא הסתדרה עם הדמויות הנשיות התחמניות שנקשרו בה. לא שהיא יכולה אחרת תחת חסותם של ג'ונז או קאופמן.

תכלס, אולי כדאי שתתמקד בזוגיות הנרקמת עם הופמן, איתו שיתפה פעולה בתפקיד ראשי ב"טרומן קפוטה" בבימויו של בנט מילר. מסתבר שמונוגמיה עדיפה - לפחות אם קריירת משחק רצינית היא השאיפה שלך.