מקדשים ואנשים בבורמה: מיאנמר זהב ולא קיבל?

לא בקלות החלטנו לנסוע למיאנמר. בטור הבעד שמנו את החוויות של מטיילים אחרים על נופים אקזוטיים, אנשים מקסימים וצילומים מרהיבים של מקדשים בודהיסטיים וכיפות זהב נוצצות על רקע השקיעה.

אבל במהרה גילינו שטור הנגד מאיים להשבית את השמחה: "מדינת עולם שלישי נחשלת‭,"‬ "חלקים גדולים ממנה סגורים בפני תיירים‭,"‬ "מלריה בכל מקום‭,"‬ "אין בנקים וכספומטים‭,"‬ "כל ביקור הוא תרומה לממשלת גנרלים קשוחה ואכזרית, שזורקת לוחמי חירות לכלא" - היו רק חלק מהסיבות.

נסענו. שתי חברות, כבר לא ממש פרגיות אחרי צבא, עם תרמילים, ספר "לונלי פלאנט" וכמעט בלי תוכנית מסע מוגדרת. שבועיים אחר כך, בדרך הביתה, היינו מאוהבות: במקום, בתרבות, ובעיקר באנשים.

מיאנמר, על כל נופיה ומקדשיה, היא קודם כל חוויה של אנשים, ואלה לא מפסיקים לחייך. אל מול הנחשלות והעוני במדינה שדווקא עשירה באוצרות טבע, אל מול משטר אימים של חונטה צבאית השולטת במדינה ומדכאת כל ניסיון לדמוקרטיזציה - תושבי מיאנמר נשארים עם חיוך. הבעה המשכיחה את העובדה, שבכל מקום שאתה מגיע אליו אתה חייב להירשם ולציין מאין באת ולאן אתה הולך. חיוך של אנשים השמחים בחלקם, שיודעים שאם הם רק יהיו אנשים טובים, חייהם יהיו קלים יותר. כלומר, אולי בגלגול הבא. בודהה אמר שצריך להיות טובים, אז למה לא לפעול כך, בלי לשאול שאלות מיותרות?

המקדשים הבודהיסטיים מרהיבים. מיאנמר (צילום: Indexopen)

הבורמזים רוצים לתת ולתת. יעיד על כך מצעד איסוף המזון של הנזירים מדי בוקר, שבו יוצאים נזירים צעירים ומבוגרים, בזוגות או בקבוצה, למסע ברחבי העיר, נושאים כלי חרס או מתכת בגדלים שונים, ומצלצלים בפעמון. וזה הסימן לתושבי הרחוב להתייצב בפתחי הבתים עם תרומות. הכל הולך: אורז יבש או מבושל, מרק, תבשיל ירקות מותססים, תה, קפה וגם תרומות כסף. הכל נעלם בתוך הכלים או מתחת לשולי גלימות הארגמן, והכל בחיוך. זה בסופו של דבר פועל לטובתנו, הסבירה לנו טירי, המדריכה שלקחה אותנו לטרק בהרים באזור רמת שאן שבמזרח מיאנמר, כי זה עושה מאיתנו בודהיסטים טובים יותר.

הכל בודהה

לצד הנתינה ובשילוב איתה, הדת היא הדבר החשוב ביותר במיאנמר. הדת הרשמית, המשותפת לכ‭90%-‬ מתושבי המדינה, היא הבודהיזם והיא השתמרה שם בצורתה המקורית והטהורה ביותר. אל בורמה מגיעים נזירים מכל רחבי העולם, כדי לשבת באחד מ‭50-‬ אלף המנזרים המפוזרים בכל רחבי המדינה ולחוות את המדיטציה והדת, כפי שבודהה התכוון.

הנזירות במיאנמר היא חלק מחיי היום-יום, והקו המפריד בין הנזירים לתושבים הוא כמעט בלתי נראה. רבים מהתושבים, בשלב זה או אחר של חייהם, נפרדים מבני משפחתם, עוטים עליהם גלימת נזירים ועוברים לחיות וללמוד במנזר.

אל בורמה מגיעים נזירים מכל רחבי העולם (צילום: Gettyimages)

מלבד האוכלוסייה המגוונת במדינה, שהחליפה את שמה מבורמה למיאנמר ב‭1989-‬ כדי לאחד תחת השם את כל הקבוצות האתניות שחיות בה, בורמה היא גם יעד תיירותי מרתק. אמנם רוב שטחי המדינה סגורים בפני זרים, והתיירים מוצאים עצמם עושים סיבוב קבוע בין ינגון הבירה בדרום, מנדליי בצפון ובאגאן ואגם אינלה במרכז, אבל אנחנו מצאנו את עצמנו מקוות לעוד שבוע-שבועיים לפחות כדי להספיק לראות את כל מה שרצינו.

ויש שם בהחלט הרבה מה לראות. חובבי הבודהיזם - ולכולם מומלץ מאוד להגיע עם מעט רקע ומונחי יסוד על הדת - יכולים לקבל כאן מנה גדושה של מקדשים, פסלים של בודהה עומד, רוכן, שוכב, ישן או מת, על עמודי ענק במקדשים ובכוכי מערות, עשוי חומר פשוט או עטוף בזהב ואבני חן, שבורמה התברכה בהן. מהר מאוד מתברר לתיירים שהארץ מכונה "זהובה" לא רק בשל השקיעות הנפלאות שלא חסרות בה, אלא גם בזכות מאות ואלפי המקדשים המוזהבים, חלקם צבועים בזהב והחשובים יותר עטופים בעלי זהב טהור.

נזיר בודהיסטי בוחן את העיתון בינגון, עיר הבירה (צילומים: AFP)

שערה בפגודה

מנדליי, שהייתה בירתה של בורמה עד שהאנגלים באו וכבשו את המדינה, וכיום היא העיר השנייה בגודלה במדינה, סיפקה לנו את המפגש הראשון עם המקדשים המוזהבים. בלב העיר מתנשא מקדש מהאמוני, שבו נמצא פסל בודהה עטור עלי זהב. הרבה עלי זהב. כל כך הרבה, שדמותו של בודהה, כפי שאנו מכירים ממקדשים אחרים, נראית מעוותת לחלוטין, וצריך הרבה דמיון כדי לדעת מה מסתתר שם מתחת לעלי הזהב.

במנדליי נמצא גם מה שמכונה "הספר הגדול ביותר בעולם‭:"‬ שורות של 729 סטופות (מקדשים בודהיסטיים) בפגודת קוטודאו, שעל כל אחת מהן כתוב דף מתוך ספר הטרוודה הבודהיסטי. שיא עולם נוסף שאפשר למצוא בסמוך למנדליי הוא גשר או-ביין ‭,(U Bein)‬ גשר העץ הארוך בעולם שנבנה ב‭,1782-‬ העשוי עמודי עץ טיק ומתוח מעל אגם טאונגטמאן.

אבל מקדש הזהב הגדול, החשוב והקדוש ביותר לבודהיסטים הוא השוויידגון, שאפשר לראותו כמעט מכל נקודה בינגון הבירה. ינגון, שבה חיים כיום כארבעה מיליון בני אדם, הנחשבים לאוכלוסייה הענייה ביותר במדינה כולה, מתהדרת במקדש זהב המתנשא לגובה של כמאה מטרים ובנוי מאלפי מטילי זהב טהור.

המקדש החשוב ביותר לבודהיסטים. השוויידגון (צילומים: Gettyimages)

המקדש גם משובץ ב‭5,448-‬ יהלומים ו‭2,317-‬ אבני אודם. אם תגיעו לפני השקיעה ותעמדו בנקודה מסוימת מאוד במתחם, תוכלו לראות יהלום ענקי ‭76)‬ קאראט) נוצץ מבעד לחרכי הזהב בראש הכיפה, כשהוא מחליף צבעים עם כל צעד שאתם עושים.

האגדה מספרת שהפגודה נבנתה לפני כ‭2,500-‬ שנה על ידי שני סוחרים, שהיו הראשונים לפגוש את בודהה אחרי שהגיע להארה. אחרי תקופת צום ארוכה, הוא היה אסיר תודה שנתנו לו את ארוחתו הראשונה, ובתמורה נתן להם שמונה שערות מראשו. השניים הביאו את המתנה למלך ינגון, ואז החלו להתרחש ניסים באזור: העיוורים החלו לראות, החירשים שמעו קולות, האדמה רעדה וגשם של אבנים יקרות ירד מהשמיים.

השערות נטמנו על גבעה ועליה נבנתה פגודת זהב, אליה נוספה מאוחר יותר סדרה שלמה של פגודות מכסף, פח, נחושת, עופרת, שיש וברזל. כיום מתנשא המתחם כולו ונראה מכל העיר, ובשעות אחר הצהריים, כשכבר לא כל כך חם, הוא מושך אליו מאות ואלפי מבקרים. המאמינים מקיימים את הטקסים המסורתיים שלהם, והמטיילים מתבוננים מהצד ומתפעלים מהיופי ומהדבקות.

הארץ מכונה "זהובה" בזכות מקדשיה הזהובים. מקדש Shwe myin won

מורדים עם שפם

חובבי הטיולים יכולים לצאת לטרקים באזור רמת שאן שבמזרח מיאנמר. מהעיירה קאלאו יוצאים מסלולי טיולים של יום עד שלושה ימים בהדרכת מקומיים, שיביאו אתכם למקומות מופלאים.

מדובר בג'ונגלים סבוכים, שדות אורז, שומשום, חרדל, מטעי קלמנטינות ואבוקדו, הגדלים זה לצד זה על מדרונות ההרים, וכפרים של בני הפא-או ‭,(O-Pa)‬ הפאלאנג ‭(Palaung)‬ והדאנו ‭(Danu)‬ היורדים מדי יום לשוק בקאלאו ובכפרים אחרים בסביבה, כדי להביא את מרכולתם. הזרים מתקבלים בכפרים ב"מינגלאווה" ‭")‬שלום‭("‬ חייכני, נשות הכפר מציעות כוס תה, סיגר בורמזי, או סתם מריחה של "טינאקה" (חומר מגרד עץ ומים להגנה מפני השמש‭.(‬

שכיית חמדה נוספת היא אגם אינלה, שעל גדותיו שוכנים עשרות כפרים, שתושביהם מתפרנסים מדיג בסגנון הבורמזי: הדייג מצמיד את משוט הסירה לרגל כדי לחתור, בעוד הידיים פנויות לטפל במלכודות שהוא מכניס למים. אמצעי פרנסה אחר הוא גידול ערוגות צפות של ירקות; האיכרים מגיעים לחלקות בסירות קאנו קטנות, ואוכלוסיית האצות העשירה שבמים מספקת מזון היישר לשורשים של שיחי המלפפונים ושאר הירקות.

את כל הסיבוב הזה אפשר לעשות בלי לדבר על פוליטיקה, ובלי להזכיר מילים כמו חונטה, גנרלים, מרד הנזירים ב‭,2007-‬ או את שמה של מנהיגת האופוזיציה - כלת פרס נובל לשלום אנג סן סו צ'י, הנמצאת כבר שנים במעצר בית במולדתה.

מנה גדושה של מקדשים לחובבי הבודהיזם. מקדש בעיר באגאן

המפגש הבוטה ביותר עם התבטאויות פוליטיות מוגש דווקא כבדיחה לתיירים: מופע קברט סטירי של "האחים שפם‭,"‬ בדרנים שקנו את עולמם כלוחמי חירות אחרי שב‭,1996-‬ בעקבות בדיחה לא מוצלחת נגד המשטר, נידונו שניים מהם לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך. רק מסע הסברה עולמי ולחץ של דעת הקהל הבין-לאומית הביאו לשחרורם לפני תום תקופת המאסר. כיום הם מופיעים רק בחצר ביתם ובאנגלית, באמתלה שמדובר במופע פולקלור.

בורמה עדיין נמצאת אי-שם במאה הקודמת, כשהתחבורה התנהלה בשוורים רתומים לעגלות. אבל לא לאורך זמן: העולם נוקש על הדלת ומבקש להיכנס. המקומיים יקבלו אותו בסבר פנים יפות. הם פשוט לא יכולים אחרת, זה בטבע שלהם.

מודיעין שלום  

• הגעה: אין טיסות ישירות מישראל למיאנמר, ולא נותר אלא להגיע לינגון הבירה או למנדליי שבצפון בטיסות המשך מבנגקוק, או מיעדים אחרים במזרח.
  

• כסף: המטבע הרשמי הוא צ'אט ‭,(Kyat)‬ וערכו משתנה משמעותית אם אתם פורטים כסף בבנק או בבית מלון או אצל חלפן בשוק. (הערך של ‭1,000‬ צ'אט שווה לדולר אחד ברחוב‭.(‬ חייבים לבוא עם שטרות. אין כספומטים במיאנמר, רוב התושבים לא יודעים מה זה המחאות נוסעים, והכל מתנהל במזומן.
  

• תחבורה: יש ארבע חברות תעופה שעורכות טיסות פנים במיאנמר ומכיוון שרק חלק קטן מהמדינה פתוח לתיירות, המחירים נעים בין 50 ל-100 דולר על פי המרחק והעונה.
  

• אוכל: האוכל המיאנמרי כולל הרבה אורז, הרבה ירקות מותססים, בטעם שדורש חיך מאוד ליברלי. אבל תמיד אפשר למצוא מסעדות עם אוכל מוכר יותר מערבי.