יוזמה בימין: ניתוק דתי מיום העצמאות
על פי ההצעה שהועברה לרבנות הראשית, ראש חודש אייר ייקבע כיום הודיה על השיבה לארץ, במטרה לציין את שיבת ציון בלי להזדהות עם הממסד. פרופ' הלל וייס: "זה יסייע לחרדים ולאנשים כמוני שמהגירוש לא חוגגים, אך מרגישים חלק מהעם"
אחד מיוזמי המהלך, פרופ' הלל וייס, שיגר מכתב בעניין לרבנים הראשיים, ובו קרא להם לקיים דיון בעניין במועצת הרבנות ולשקול זאת "בכובד ראש". על פי הצעתו, ראש חודש אייר ייקבע כ"יום בו יאמרו את תפילת ההלל כהודיה לה' על הניסים והנפלאות, יום בו עם ישראל יתחבר לשורשים העמוקים של ארץ ישראל ויחבר את הזיקה לקדושתה של ארץ ישראל".
פרופ' וייס מזכיר את תקנון הוועדה לסמלים וטקסים הקובע כי כאשר יום העצמאות חל בסמוך לשבת יש להקדים או לאחר את החגיגות. הוא טען כי בשל כך הן מתקיימות פעמים רבות שלא בתאריך קום המדינה, וכך בכל השנים בעשור הקרוב. במקום להיגרר אחר השינויים מציע וייס לקיים את החג במועד קבוע.
"לא להיות מזוהים עם הממסד החילוני"
"כיום, חלק גדול מאד מהציבור הדתי החרדי לגווניו אינו משתתף כלל בטקסי התפילות של יום העצמאות כפי שנקבע על ידי הרבנות הראשית (כולל רבני ערים וכו') - כל חוג וטעמו עימו", כתב וייס, "הצד השווה (הוא) שרבים לא רוצים להיות מזוהים עם הממסד החילוני וכל הכיעור שהוא מייצג, ובפרט לאור ההתנכלויות לארץ ישראל ולקדושתה".
"מאידך", ציין, "חלק גדול מהציבור שלא מזדהה כיום עם תפילות יום העצמאות, היה רוצה להיות שייך ולהודות לה' על הניסים והנפלאות על שיבת עם ישראל לארצו, וכל מה שכרוך בפריחת עם ישראל בארץ ישראל תחת שלטון יהודי וכו'". היוזמים מקווים כי העתקת הסממנים הדתיים של החג לראש חודש – יום שבו נאמרת בכל מקרה תפילת הלל - תטשטש את ההבדלים בין הציונים הדתיים, הנוהגים לחגוג את יום העצמאות בין היתר גם בתפילה זו, לאלה שאינם.
"אני מבקש מכבוד מעלת הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות, לדון בכובד ראש בהצעה שהועלתה", מסכם פרופ' וייס, "אין לי ספק שההצעה
תתקבל בברכה בקרב כל החוגים, ובפרט שהדבר ילווה בקמפיין הסברתי נכון ושוווה לכל נפש. בכך נשיג את המטרה הנכספת של חיבור והזדהות של הציבור הדתי והחרדי עם המעשה המופלא של שיבת ציון, בלא קשר לאירועים שאין רוח חכמים נוחה מהם".
בשיחה עם ynet כינה וייס את ההצעה "Restart רוחני", והסביר: "יש אנשים כמו יהודה משי זהב שמעורבים בענייני המדינה ואפילו הדליקו משואה, או חב"ד שהם אוהבי ישראל אבל לא ציונים, ובצד השני גם כאלה – כמוני - שמאז הגירוש יש להם מחאה נמרצת על המקום שאליו מדינת ישראל טלטלה ומטלטלת את עצמה. אני כבר לא ציוני במובן הפשטני של המילה, אבל לא אני ולא אחרים יכולים לפרוש מהעם ומהציבור".
"אנחנו מציעים לגלות אחריות כלפי עם ישראל, ולא רק כלפי המהלך הציוני או האנטי-ציוני", מוסיף פרופ' וייס, "יש פה התרה של מבוכה קשה לחבר'ה כמוני, שמצד אחד קשה לנו מאז הגירוש ולכן אנחנו לא חוגגים, ומצד שני אנחנו חלק מהעם. התודעה הלאומית כולה צריכה להיערך מחדש ולציין יחד מועדים קדושים והיסטוריה מיציאת מצרים ועד כל הניסים שקרו לנו בדרך לתחיית הלאומית, מה שנקרא ציונות".
