מי סופר?

בסופו של דבר, צריך לסכם בצער שטרגדיות הן בידור מצוין, והן גם מיטיבות למכור חיתולים חד פעמיים, גבינה צהובה וחומרי ניקוי לפסח, בתנאי שנענינו לציווי המקודש של סוחטני הדמעות מערוץ 2 - עכשיו תבכו, עכשיו יהיה מרגש.

דליות. בתפקיד סוחטנית הדמעות התורנית (צילום: יהונתן צור)

איך עושים מרגש? ב"סופר נני" כבר לא יכולים להסתפק בעלילה הרגילה של משפחה דיספונקציונלית (אמא מותשת, אבא לא משקיע, חבורת ילדים צווחנית שעושה מה שבא לה), פלוס הטפה מאורגנת של מיכל דליות, כדי להגיע לסוף הטוב, ובו כולם יושבים על הרצפה ביחד, משחקים במשחק קופסה ומתוודים על אושרם הבלתי-צפוי. בעונה שלישית (או רביעית? מי סופר), צריך ללכוד צופים באמצעים מתוחכמים יותר. כמה טוב שיש טרגדיה.

דנה ועודד אנגל איבדו את בנם הבכור רותם. הוא מת ממחלה כשהיה בן שש. הוא אהב ג'ירפות, את השירים של דנה ברגר ואת החדר היפה שלו, שהוריו הפכו למוזיאון הנצחה, כולל שיני החלב והמשקפיים של הילד המת והמון ג'ירפות מאחורי ויטרינה. בנם אלון היה בן שנה כשאחיו מת. נדב הקטן, טרם נולד אז.

"תרגשו אותי, לא חשוב איך"

בדירוג הטרגדיות האישיות, מקובל להאמין כי אין נורא מאבדנו של ילד. אי אפשר להתווכח עם ההנחה הזאת, אבל אפשר גם אפשר להעצים את המימד הטראגי לצרכי סחיטת רייטינג. זה קורה כשבני הזוג אנגל מזמינים את מיכל דליות לטפל בבעיות ההתנהגות של בנם אלון - הוא מסרב לאכול כל דבר מלבד שניצלים תעשייתיים והוא עושה פיפי וקקי במכנסיים, והם מותשים, והם לא רואים אותו ואת אחיו הקטן על מסך הרדאר ההורי שלהם, כי למרות מסירותם ואהבתם, דעתם נתונה יותר לילד המת מאשר לילדים החיים.

עוד מעט תסביר להם דליות שהבעיה נעוצה בנוכחותו היתרה של הילד המת בחיים. עוד מעט יבכו, ואחר כך עוד קצת, ואחר כך נלך יחד עם עודד לקברו של רותם המעוטר בצעצועי ג'ירפה.

בהמשך יהיה קשה עוד יותר. מתישהו דליות תקרא לבני הזוג האלה "ילדיי האהובים", תשכנע אותם להיפטר מהמוזיאון שבנו לזכר הילד המת ולהפוך את חדרו למשחקיה משפחתית, לשמחתם העצומה של הקטנים שחיו בצילו של אח נעדר, והם עדיין קטנים מלהבין ולהכיל.

בסוף, הלומי צער ותקווה, ניפרד מסופר נני שמניחה עוד ג'ירפה על קברו של רותם, לא לפני שדנה ברגר תרגש אותנו בשיר שכתבה לזכרו.

וכל זה - טרגדיה מז'אנר "המסמך האנושי המזעזע", מייקאובר עיצובי מז'אנר האינסטנט-שיפוצים וברגר מז'אנר ה"תרגשו אותי, לא חשוב איך" שמתנהל כמובן בעצלתיים ומחייב שידור שאורכו יותר משעתיים.

אין בי שמץ של טרוניה על בני הזוג אנגל, שפתחו את דלתות ביתם הנאה לדליות מטעמים השמורים עמם. את כאבם אין הצופים יכולים להכיל או להבין. את המניפולציה, דווקא כן, אם רק ירצו להבין. אני חוששת שלא ירצו ויעדיפו להשקיע בעוד חפיסת טישו, לקראת סוחטן הדמעות הבא הצפוי ממש בקרוב.

מה זה יהיה? שבויי צה"ל מתוודים על השנים הקשות? פוליקר מוודה על ייסוריו כבן דור שני לשואה? הכל הולך. בעונה הבאה נזדקק אמנם לטרגדיות גדולות יותר, כי סף הריגוש של הצופה עולה ועולה וצריך להתאים את המציאות שעל המסך לאדישותו הגוברת, אבל בינתיים, הכל טוב, ומוכר חיתולים. וגם טישוז.