הנער הנכה יצא למאבק: "לא להשתמטות מצה"ל"

בימים בהם שיעור המשתמטים משירות צבאי מגיע למימדים מדאיגים, מפתיע לשמוע את סיפורו של רז רוטמן, נער בן 16 שנותר נכה במאה אחוזים לאחר שלפני שמונה שנים עבר תאונת דרכים קשה בה איבד את אחותו. על אף ההתמודדות הלא פשוטה, במסגרת פרויקט המחויבות האישית שלו בבית הספר, בחר רוטמן להסביר לחבריו מדוע חשוב להתגייס לצה"ל. בפורום לשוויון בנטל סייעו לרוטמן להכין את המצגת שלו, וכעת היוזמה שלו תהפוך לחלק מתוכנית שתועבר בכל בתי הספר בארץ.

"בימים הקרובים אקבל תעודת זהות וכאזרח המדינה גם עלי לשאת בנטל", מסביר רז. לדבריו, ברור לו שהצבא לא יגייס אותו בגלל מצבו, אך בכוונתו להתנדב לצה"ל ואם בקשתו לא תיענה, יילך לשירות לאומי. "גם אני, בדיוק כמו כולם, צריך לשאת בנטל. אני שומע על ח'ברה שרוצים להשתמט, נערים שאומרים שהם לא רוצים להיהרג או כאלה שרוצים ללמוד, ויכול להיות שזה הגיוני, אבל חייבים ללכת. צריכים שוויון". 

רז עם חבריו לכתה. "כולם מורעלים" (צילום: חגי אהרון)

הכל התחיל כאשר בבית הספר האזורי מגידו החלו לארגן את הרשימות לתלמידים לקראת פרוייקט המחויבות האישית, שבו צריך לקחת חלק כל תלמיד בכתה י', ולא היו הרבה אפשרויות שניתן להציע לרוטמן. "זה בגלל המצב שלי", הוא אומר, "ולכן בהתחלה חשבתי אולי לטפל בפינת החי בבית הספר, אך הרגשתי שזה לא מספיק, אני צריך לעשות דברים כי ככה אני באופי, במקום עם הרגליים אני רץ עם המוח". בשלב זה אביו מצטרף לשיחה, ואומר: "את מבינה שהרצון עז, אך היכולות מוגבלות".

"יש הרבה דרכים לתרום"

בסוף הייתה זו פעילותו של האב שהולידה את הרעיון. "מאז שאירעה התאונה אנחנו עושים הכול בשביל לתרום, וכך גם התגלגלתי לפעילות בימי שישי בצומת השומרים", מספר האב. "זוג מקסים מטבעון כבר 19 שנה בערך מחלק מדי יום שישי אוכל למאות חיילים. בהתחלה עזרתי להם ואחר כך יצרתי קשר עם הפורום לשוויון בנטל והעמדנו במקום דוכן, גם כדי לתת להם חיבוק וגם כדי שיעבירו הלאה את הגאווה שלהם אל מול אלו המבקשים להשתמט".

רז שמע מאביו על הפעילות וביקש להצטרף אליו, וכך נולד הרעיון למחויבות האישית, שגרם להתלהבות רבה בבית הספר. רוטמן ואביו ישבו ביחד, הוציאו נתונים ובנו מצגת יפה שבה מצוינות מטרות הפורום לשוויון בנטל, מהו אחוז המשתמטים משירות צבאי (34%), ומדוע חשוב להתגייס.

"לשרת את המדינה זו חובה", אומר האב, "הכל מתחיל ונגמר בחינוך, ולכן לאלה המבקשים להשתמט אני אומר בדיוק את מה שאני אומר לאמהות שלא רוצות להניק - סליחה על ההשוואה אבל אני בדברים האלה קיצוני - אני יכול להבין שלא כולם צריכים להתגייס לקרבי, אבל יש כל כך הרבה דרכים נוספות לתרום למדינה והתרומה הזו צריכה לכלול את כולם". 

רוטמן לא זוכר כלום מהתאונה ששינתה את חייו, אבל מהסיפורים ששמע הוא יודע שבשעות הערב הוא יצא עם אמו אסתי, אחותו הבכורה עדן ז"ל ואחיו הקטן יונתן, שהיה אז בן שנתיים וחצי, לבית החולים כרמל בחיפה, שם היה מאושפז אביו. כאשר הגיעו לצומת יגור, אירעה התאונה.

"אשתי עצרה ברמזור וכאשר הוא התחלף לירוק והיא פנתה שמאלה, משאית פול טריילר שהגיעה ממול ורצתה להספיק את הרמזור לקחה אותה איתה", מספר האב. בהתחלה חשבו שעדן, שהייתה אז בת 13, נפצעה קל יותר מרז מפני שהייתה בהכרה, אולם היא מתה בבית החולים על שולחן הניתוחים. רז, על אף שהצליחו להשיב לו דופק ונשימה, נשאר מחוסר הכרה. "אמרו לנו שצריך להכין עוד קבר", מספר האב. "אמא שברה את האגן", אומר רז, "והיא לחשה לי, כך סיפרו לי, שאם אני לא רוצה לחיות אז היא תבין אבל אם כן אז 'יאללה תזיז את הרגליים'".

"אני חייב להוכיח את עצמי בגלל המצב" (צילום: חגי אהרון)

"צריך להתאמץ פי שתיים" 

במשך שנה וחצי היה האב צמוד לבנו שסבל מפגיעה קשה בעמוד השדרה ולאחר תקופה ארוכה שבו השניים הביתה. מאז התאונה, חייו תלויים במכונת הנשמה והוא יכול להזיז רק את ידו השמאל ומעט את רגלו. למרות זאת, הוא משתדל עד כמה שניתן להיות ילד רגיל.

"אני חייב להוכיח את עצמי בגלל המצב, להראות לכולם שאני טוב בדיוק כמו אחרים אם לא יותר", הוא אומר בביישנות. וכך, מדי יום הוא מתעורר בשעה חמש בבוקר על מנת לעבור טיפולים ולאחר מכן הוא מגיע לבית הספר, שם הוא לומד במגמה ביולוגית-כימית עם ממוצע ציונים של 97. בהפסקות, בעוד חבריו רובצים על הדשא או משחקים, הוא שוב נדרש לעבור טיפול. "רק לפעמים יש לי זמן לסנדוויץ'", הוא מספר. אחר הצהריים, כאשר הוא חוזר הביתה מיד אחרי שהוא אוכל, מגיע אליו יאיר, סטודנט מתל"לים (תמיכה לימודית לילדים מרותקים), והשניים עושים יחד את שיעורי הבית. על השאלה אם הוא לא עושה לעצמו הנחות הוא עונה בחיוך גדול: "דווקא בשנה האחרונה התחלתי להשתמש

בפריבילגיה של לעשות רק מחצית משיעורי הבית, אבל אני אוהב ללמוד ויש לי תסביכים קשים שדווקא בגלל שאני ככה אני צריך להתאמץ פי שתיים". אביו מוסיף בכאב: "הוא משלם על זה מחיר. בזמן שכל חבריו בתנועות הנוער ובריקודים, הוא יושב ולומד". אז מאיפה מגיע הכוח? "הוא גיבור ובגללו לי אין זכות לרגע ליפול. אנחנו ניזונים אחד מהשני. הוא הכוח שמטעין אותי".

המחויבות האישית של רז היכתה גלים ובכתה התפתח דיון סוער. "אצלי כולם מורעלים", הוא מספר. בתום הדיון הוחלט בבית הספר להציג את החומר בכל החטיבה העליונה, והפורום לשוויון בנטל יעביר את המצגת בכל בתי הספר בארץ. אביו של רז אומר כי לעתים הוא חש צביטה בלב, כי היה רוצה כמו כל הורה לראות את רז תורם למדינה על שתי רגליו ולא בתוך כסא גלגלים. כאשר רז נשאל אם הוא מקנא בחבריו, שבקרוב יחלו להתכונן לגיבושים לסיירות, הוא משיב שקצת, "אבל אם זה המצב, אז למה לקנא?".