"הרצון להמציא עתיד מלווה אותי מהילדות"

"אני במיעוט, אבל אני לא מהסס ליהנות מחופש היצירה, ואני מאמין שהיצירה הישראלית היא רבגונית, דינמית, ויש בה מקום גם לספרים מהסוג שאני כותב", כך אומר הסופר דוד טרבאי, שספרו "הקיסרים חולמים" יצא לאחרונה (הוצאת כתר). הוא לא אומר זאת סתם; אפשר לומר הרבה דברים על "הקיסרים חולמים", אבל אולי הדבר הכי נכון לומר עליו יהיה "הספר הכי לא ישראלי שכתב סופר ישראלי".

"הקיסרים חולמים" הוא סיפורו של איב ינסן, ילד פלא במתמטיקה שצמח והיה לאדריכל שנוי במחלוקת, המתגלגל בין ארצות ויבשות, בוחר בחירות נועזות ולעתים שגויות, מגשים את חלומותיו וחוזה בהתרסקותם. הוא מתחיל בשנות ה-60 מאחורי מסך הברזל ומסתיים בעיר עתידית, ירוקה ואוטופית הנבנית באמצע המאה ה-21, עיר שמקטעים ממנה הוא חולם לכל אורך הספר.

טרבאי. יש מקום גם לסופרים כמוני (צילומים באדיבות הוצאת כתר)

טרבאי, יליד 1977, עלה ארצה ב-1991 בגיל 14 עם אמו. אביו, אדה טרבאי, הוא סופר ילדים מוכר בהונגריה. הוא למד מוזיקה ובעל תואר ראשון מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. מלבד עברית, הוא כותב גם בהונגרית, ומתרגם מהונגרית לעברית וההיפך. ספרו הקודם "סטלקר" (2004) זכה בפרס נשיא המדינה לספרות. לפני כן פרסם את הרומן "אדוניס" (2001).

תחושה של זרות

למעשה, זה לא הנראטיב בלבד שהופך את הספר לכה אירופי, כה חריג, אלא משהו בדרך ההגשה וכמובן בדמויות עצמן ובעולם הפנימי שלהן, בקצב ההתרחשויות, בניחוח ובאווירה. לעולם לא הייתם מנחשים שכתב אותו ישראלי. ייתכן שהייתם מנחשים שכתב אותו הונגרי. "בשבילי זה טבעי להפליג למקומות שנתפסים אחרים, שונים, כמו שעבור סופרים אחרים טבעי לבחון את סביבתם הקרובה", הוא אומר.

"כתיבה חייבת להיות אותנטית, בין אם היא פוליטית, פנטסטית, חברתית או אינטלקטואלית. בסופו של דבר, סופר כותב מתוך צורך מסוים, ומתוך סביבה מסוימת. לא היתה לי כוונה לפצח נרטיב לאומי או להאיר באור זה או אחר סצינה מסוימת בהווי הישראלי, עניינה אותי דמות מסוימת, עניין אותי לבנות סיפור חיים מתחילתו ועד סופו. ברור שזאת יכולה היתה להיות דמות ישראלית, אבל גם היא היתה מביאה איתה מטענים מסוימים".

אבל זה לא משקף תחושת זרות שלך מהמדינה? אתה עדיין מרגיש יותר אירופי מישראלי?

"זה לא עניין של ניכור או תלישות, וזו לא החלטה פוליטית. סך הכל, יש בישראל חומרי גלם טעונים ומרתקים. קשה לחשוב על קרקע פורייה יותר לסיפורת: סיפורי חיים, ניגודים, מורכבויות, שכבות-שכבות של היסטוריה, רצף בלתי פוסק של משברים, ואם זה לא מספיק, גם שפה מיוחדת במינה ומסורת של כתיבה ויצירה שמגיעה הרבה מעבר לגבולות המדינה, בזמן ובמרחב.

"אבל כתיבת פרוזה לא יכולה לנבוע משיקולים אנליטיים של 'בוא נפצח ונפתור סוגיה זו או אחרת, נעשה קצת אקרובאטיקה לשונית ואם כבר - אז גם נעביר מסר פוליטי'".

המתנה היא המגבלה

כנראה שאי אפשר להתעלם מהמתח הפנימי הישראלי-הונגרי הזה. גם טרבאי עצמו מודה שהוא קיים, ואם זה לא בתכנים עצמם, אז זה בשפה: "השפה שלי שונה קצת. אני כותב בשפה נרכשת ולא בשפת אם, זה בו בזמן מתנה יקרה מפז ומגבלה שלעולם לא אוכל להשתחרר ממנה".

בכל זאת, טרבאי מבטיח שעוד יהיה לו מה לומר והרבה על המציאות הישראלית, זה הכל עניין של טיימינג ותחושה. "כתבתי כבר טקסטים שמתרחשים בארץ, שגיבוריהם ילידי הארץ, אבל הם עדיין לא הבשילו, הם עוד לא טובים מספיק כדי לראות אור. כשזה יקרה, מן הסתם תהיה בהם נקודת מבט לא שגרתית על החיים כאן ועכשיו, והחיבור של הישראלי ללא ישראלי ישחק שם תפקיד, לא רק בסיפור או בדמויות, אלא גם בשפה".

איזה סוג של יחסים אתה מנהל כיום עם הונגריה בעצם? 

"האמת היא שאני מבקר שם מדי פעם רק כדי לראות את המשפחה ולא מתעמק בנעשה שם. את הבית שלי כבר מצאתי והוא פה. עדיין יש לי תחושת שליחות בכל הנוגע לתרגום מהונגרית (טרבאי תרגם לעברית בין היתר את ג'ורג' שפירו, טיבור דרי ופטר נדש)".

"היו שנים שכל ספר טוב שקראתי בהונגרית ניסיתי לתרגם או להציע להוצאות. זה היה בתקופה שכתבתי בלי הפסקה, אבל ההוצאות דחו אותי בכל הזדמנות אפשרית, ובדיעבד, טוב שכך. זה היה שלב חשוב בחיים. אחרי ש'סטלקר' יצא זה השתנה. ביקשו ממני המלצות, חוות דעת; וגם הקשיבו".

טרבאי. עוד אחזור לכתוב על ישראל

לא בכדי שמשהו השתנה אחרי "סטלקר". הרומן הקודם של טרבאי, שכאמור זכה גם בפרס נשיא המדינה, היה משב רוח רענן, ייחודי, שונה, שקצר תשבוחות יוצאות דופן בקרב רוב המבקרים שחילקו לו סופרלטיבים החל מ"ספר הזוי ויוצא דופן" ועד ל"חוויה ספרותית חריגה ומאתגרת".

כותב מהר, מפרסם איטי

היה דומה שטרבאי הולך להיות אחד השמות החמים והמדוברים תדיר בספרות העברית החדשה. אבל, מתברר, וכנראה טוב שכך, שלטרבאי יש קצב משלו. הוא לא ממהר לשום מקום, והוא בטח לא יהפוך לסופרים האלה הליניאריים להחריד, שמספקים כותר חדש אחת לשנתיים, כי ככה השוק דורש.

"כל אחד עובד בקצב שלו. אני דווקא כותב מאוד מהר, בתוך כמה חודשים יכול להעמיד סקיצה, אבל העבודה האמיתית מתחילה רק אחר כך", הוא אומר. "שש שנים עבדתי על הקיסרים, זה בדיוק הזמן שהייתי זקוק לו כדי להשלים הכל, למצות את הפוטנציאל".

"במהלך השנים, גם אני השתניתי, גם הסביבה השתנתה, ולא היה קל לחזור פעם אחר פעם למצב רוח המקורי או ל"וייב" המקורי של הספר, אבל הריחוק בזמן אפשר לי לקחת את הטקסט למקומות, שבדיעבד נראים נכונים יותר מכפי שהיו בהתחלה. זה עניין של סבלנות. במשך אותו זמן עבדתי במשרה מלאה, תרגמתי וגם הקמתי משפחה, מה שמשנה קצת את סדר העדיפויות".

האירועים שאתה מתאר בספר מתחילים במאה ה-20, ונמשכים מעבר ל-2010, אתה נע בעבר, בהווה ובעתיד באותה מידה, וזה לא דבר מקובל, כי זה לא ספר היסטורי או ספרות ספקולטיבית. 

"יש לי עניין לא גמור עם המדע בדיוני. היתה תקופה ארוכה שקראתי כמעט ורק מדע בדיוני, וגם כתבתי נובלה, לא מוצלחת במיוחד, שהגיבור שלה בעצם מגלה שהיא ישות וירטואלית, ויוצא לקבל לעצמו חיים ממשיים".

"כשכותבים על העולם בעוד כמה מאות שנים, אפשר להמציא מחדש את כללי המשחק. אחד הדברים הכי מרתקים בכתיבה היה לראות איך העולם משתנה תוך כדי הכתיבה. סך הכל, לא הזכרתי מלחמות עולם או אסונות טוטאליים, לא נכנסתי לנבואות שחורות או ורודות. ניסיתי לנתח את המתרחש היום ולפצח 'לאן כל זה יוביל', איפה זה ממקם את הגיבור שלי ואיך הוא ינהג במציאות כפי שהיא תהיה.

"מהבחינה הזאת, אין הבדל במציאות כפי שהיא אולי היתה, לבין איך שהיא אולי תהיה. הרצון להמציא ולחשוב על העתיד מלווה אותי מאז הילדות, אני אוהב להמציא, זה בדי-אן-איי שלי. וזה הכיף הגדול שיש, כמעט. הטכנולוגיה מתפתחת בקצב בלתי נתפס, כל המצאה או חידוש רק מאיצים את קצב ההתפתחות. בתחילת הכתיבה פנטזתי כמה מגניב יהיה אם לגיבור יהיה טלפון שיציג גם תמונות צבע, והיום אנחנו כבר מדברים על augmented reality במכשירי אנדרואיד".

הרגש אינו דיגיטלי

החיבור של טרבאי לטכנולוגיה קורה בעוד מימדים, מלבד הספרות. בעבר עסק רבות במוזיקה. היום היא משמשת לו כתחביב וכשמהו שמלווה אותו באופן משמעותי ביצירה, אך לפרנסתו הוא עובד בחברת "ביט", שמתמחה במדיה דיגיטלית, ומנהל שם את תחום הסלולר, ומתעסק רבות בתחום של הספר הדיגיטלי, שהולך, אולי, לשנות את חיינו בקרוב.

אז זה באמת הולך לשנות את החיים שלנו?

"אני חושב שהספר הדיגיטלי והמודפס יתקיימו זה לצד זה עוד תקופה ארוכה. לא מקריש תחום הספרים הוא האחרון שעובר את המהפכה הדיגיטלית, אבל התפקיד של הספר הדיגיטלי הוא לא להתחרות ברגשות שמעוררים הספרים המודפסים.

"הספר הדיגיטלי יביא קהלים חדשים, הרגלי קריאה חדשים. עם הזמן, תהיה גישה מהירה לספרים שהיום קשה מאוד להשיג בחנויות, ותתפתח תרבות קריאה מקושרת. אנשים יבקרו בספריות של החברים שלהם, יגיעו מתוך הספרים לתכני מדיה אחרים, ישתפו, יספרו, יתבטאו, גם בכתב, ביתר חופשיות. נקודת הזינוק קרובה, ואני מקווה שהמו"לים ישיכלו לפצח את הגנום הדיגיטלי".