בין העיקר לטפל

יהודה, תרגש אותי

השבוע, לרגל השקת אלבום חדש, ראיון חושפני עם יהודה פוליקר. בשבוע הבא זה יהיה יוצר אחר בעיתון אחר או בערוץ טלוויזיה שינסה לרגע ללכוד את תשומת לבכם באמצעות ההבטחה לחשיפה בלעדית ומרוגשת ולכאב שיישפך בפני המצלמה או על הדפים. באמת לא חשוב היכן זה מתרחש ואפילו לא מיהו הנחשף התורן.

פוליקר. מסתתר אבל חושף (עטיפת האלבום)

כבר יותר משני עשורים, בתהליך הדרגתי של הדרדרות, נאלצים יוצרים בישראל לבקש את תשומת הלב התקשורתית שלכם באמצעות סבל וייסורים, טרגדיות אישיות או ילדות עשוקה, חשיפת פרטים מחדר המיטות ומחיי הנישואין והגירושין שלהם, גילוי סודות הקליניקה של המטפל שלהם וכיוצא באלה עניינים שפעם היו חלק מפרטיותו של אדם, אפילו סלב - וכיום הם בסך הכל מקדמי מכירות.

בדרך אל סיפוק הנאתנו המציצנית, נדמה לי שאיבדנו לחלוטין את היכולת לדבר על יצירה במישור הציבורי במנותק מן הביוגרפיה המיוסרת של היוצר, וגם את היכולת להביא לקדמת הבמה הציבורית יצירות שאינן מלוות בחשיפה כזאת. רמי קליינשטיין מדבר על חדוות המוזיקה שלו? ריטה מגלה את תהליכי העבודה על שיר? אין במפת התקשורת הישראלית גוף גדול שהיה מקדיש לזה יותר מדקות שידור אחדות או 300 מילה בעיתון.

בסופו של דבר, יימצאו יותר ישראלים שיידעו את פרטי הסכם הגירושין של ריטה ורמי מאשר כאלה שיידעו מה מכילים הדיסקים החדשים שלהם. כך יקרה גם לפוליקר ולבאים אחריו, עד שיום אחד נמצא שאיננו זקוקים בעצם לאמנות שלהם, אלא רק לסיפור הייסורים.

הימור בטוח

במפעל הפיס, כך פורסם היום (ה'), עמלים כעת על שיקום מוסדותיו של פרס ספיר לספרות, על בחירת כל מיני ועדות שיפקחו על הנהלים וכיוצא באלה חסמים בירוקרטים שנועדו להבטיח את טוהר הפרס וכשרותו, אחרי הפיאסקו המביך של השנה שעברה. זו בדיוק ההזדמנות לחשוב גם על שינויים קצת יותר מהותיים וקצת יותר חשובים לתרבות הקריאה הישראלית. למשל, לתקן את אותו סעיף דבילי בתקנון הפרס שמדיר ממנו ספרים קצרים, כאלה שמחבריהם כתבו "סוף" אחרי 60 אלף מילה בלבד. בספרות, צריך להזכיר לקרן ספיר, הגודל לא באמת קובע.

אלון חילו. פרשייה מצערת (צילום: שמואל רחמני) 

ואם כבר מתקנים, מדוע צריך להעניק את הפרס לרומנים בלבד? אמנות הסיפור הקצר הולכת ודועכת בשפה העברית, בעיקר בגלל אמונתם של מו"לים שהקוראים המקומיים ממילא מאסו בהם, ולפיכך עדיף שלא להוציאם לאור. פרס ספיר לקובץ סיפורים קצרים, אפילו בקטגוריה נפרדת, יכול להפיח רוח חיים גם ביוצרים וגם בנכונות המוציאים לאור להסתכן, כמו כל מהמר שמשליך את יהבו על הבטחה של מפעל הפיס. לפחות שתהיה הבטחה.

היו שלום, ותודה על הסרטים

"בלוקבסטר" האמריקנית דיווחה השבוע לעיתונות על קשייה ההולכים ומתרבים ועל כך שכנראה לעולם לא תוכל להתגבר עליהם ולפרוח שוב כענק השכרות הוידאו. וזה כנראה הזמן להספיד את האנקדוטה הזאת בתולדות תרבות הצפייה שלנו: העמידה בתור האינסופי בספריות הוידאו בערב יום הכיפורים. הסרטים שהזמנתם שלוש פעמים רצופות ומישהו היה אמור להחזיר לא החזיר. הטמבלים שלא עשו ריוויינד ואתם שהתעצלתם לעשות בטרם החזרתם לספריה. הקנסות על איחורים בהחזרה. העותקים החבוטים עם כתמי הצבע הפסיכדליים שלהם. הפעם הראשונה בה העזתם להניח סרט כחול על הדלפק אחרי שהסתכלתם סביב כדי לוודא שאף אחד לא מכיר אתכם.

ממרומי עולם ההורדות המהירות, ספריות הסרטים הביתיות ואלה של ערוצי הכבלים, אפשר רק לחוש חמלה כלפי האנשים שנאלצו לטרוח כל כך רק כדי לראות סרט, וכלפי התאגידים שחשבו כי אפשר יהיה להרוויח מזה לנצח.

למען השם

בשלב כלשהו, ביו הנסיונות להצחיק אותנו ולמתוח את כל האירוע לממדים של מסטיק מפלצתי, כבר אי אפשר היה להבחין בין שלושה מתוך ארבעת השירים שהראל סקעת ביצע בקדם אירוויזיון בחן האופייני לו, ומאליה עלתה השאלה - אם כבר מקדישים שעתיים ויותר של שידור לאין-תחרות הזאת, אולי אפשר להקדיש מעט זמן למחשבה אחרת: אולי לשובו של פסטיבל הזמר העברי.

סקעת. מילים ועוד מילים (צילום: עמית קוטלר) 

מטעמי חיבה נוסטלגית כללית לרטרו, אבל גם כדי ליצור במה ליוצרים ומבצעים שאינם מחוברים בטבורם לבוגרי "כוכב נולד", כדי שיהיה מעט יותר עניין ממה שנרשם במשך ארבעת שיריו של סקעת ולתפארת הזמר העברי-אירוויזיוני בכללותו.

אחר כך, כש"מילים" הוכרז כזוכה (הצפוי למדי) נזכרתי שזה לפחות השיר העברי השלישי שקוראים לו "מילים", שיש בו מין סיפור על אהבה שהתפרקה וש"מילים" מחוברות בו ל"עצב" בגוף הטקסט: אחרי "מילים" של אתניקס ו"מילים" של איה כורם, מי שמחפש את הייחוד במוצרי פופ יוכל למצוא אותו בהיסטריה המילולית: דמעות של דם, קר יותר מקרח ו"אלוהים, השארת לי רק מילים". אלוהים מעולם לא נשמע כה מיותר בשיר.

מותו של מושיע

הוא מעולם לא היה שחקן גדול אבל מרגע ש"משימה בלתי אפשרית" הפכה ללהיט עולמי, פיטר גרייבס הפך לקורבן הפופולריות של הסדרה: אי אפשר היה לדמיין אותו אלא בדמותו של פלפס, רב-המרגלים האלגנטי, הציני, הרציני עד כלות והמסור למיגור כל אוייבינו, יהיו אשר יהיו.

גרייבס. בזכות החרדה (צילום: AFP) 

גרייבס שהלך לעולמו השבוע הביא לסדרה יכולת הפנמה טוטאלית של הוראות בימוי מאוד ספציפיות ומאוד מדוייקות: הדרמה ב"משימה בלתי אפשרית" מעולם לא התמקדה בביטויי הרגש של השחקנים, בין אם דלקו אחרי אויב או נסו מפניו ברגעי המתח היותר-רציניים. לכל היותר מותר היה לשחקן להזיע בחסות מחלקת האיפור או לפלוט אנחת כאב חנוקה מפיו כשנפצע קשות. האקשן והדרמה נוצרו בעיקר בגלל מהירות ההתרחשויות, הכוראוגרפיה המתוזמנת היטב בין השחקנים והעדר מוחלט של כל היסוס שהוא בדקלום הטקסט. כל זה לא הפריע לעשרות מליוני צופים לפנטז על פלפס כמושיע התרבות האמריקנית מפני מחרביה ומהרסיה.

אבל לא משחקו הטכני של גרייבס, גם לא המראה האלגנטי-מצוחצח-מנוכר שהביא עימו אל המסך, קיבעו אותו כאייקון אהוד בתודעה הפופולרית. זו היתה החרדה העצומה מפני המהרסים והמחריבים בעידן המלחמה הקרה, חרדה שאליה נצמדה הסדרה הזאת באזכורים עמומים של מדים נאצים בצד שלטים בשפות כאילו-סלאביות כדי ליצור אותנטיות. מול אלה, הוצב גרייבס בדמות המושיע, ומי שמגלם מושיע וזוכה לפופולריות עצומה, כנראה כבר לא יכול לעולם להתעלות על האייקון שלו-עצמו בתפקידים אחרים.