בעקבות גורלה

הכל התחיל מהזדמנות לבחון הארלי FLHX, והזדמנויות כאלה אין הרבה, כי הארלי דייוידסון והיבואנית שלה בישראל - חברה בשם ג.ב.ר, גבר - לא נוטות לשחרר את הכלים שלהן למבחן. בכלל, החבר'ה האלה לא יושבים עם חכה של יועצי שיווק שעליה קרס קופירייטרי ודגים אותך מהרחוב. הם לא משכנעים אותך לקנות, ולא מתפרנסים מפעולות אגרסיביות של קידום מכירות. בכל מה שקשור למוצר שלהם, הם יוצאים מנקודת הנחה שאתה זה שמכור.

הארלי הוא תמצית הגישה הגדולה-מהחיים-המוטוריים, שבאמת ממכרת אנשים באופן חסר תקנה. האופנוע הזה הוא המקבילה הדו-גלגלית לספינות האלה שגם ממרחק 200 מטר, בחושך, אתה יודע שהן מכוניות אמריקאיות. כמוהן, גם הוא קרוזר מבית קרוזרייה שבקרוזלנד. ואם ככה, אז הנה מה שחשבתי: בעודנו ממתינים לתורנו על ה־FLHX, למה שלא נשיג גם מכונית אמריקאית קלאסית ונצא לרוד-טריפ אמריקאי קלאסי, בלי שום מטרה מלבד הדרך?

הבעיה היא שאם עיתונאי רכב ישראלי רוצה לבחון מכונית אמריקאית, יש לו היום שלוש אופציות בעייתיות: שברולט קרוז 1,600 אוטומטית, מגוון מכוניות קוריאניות עם מדבקות אמריקאיות, או טנדרים מפלצתיים שדורשים רישיון ג'. המכונית היחידה שהיא גם מייד-אין-אמריקה וגם זמינה למבחני דרכים, היא קרייזלר סברינג מודל 2008, כי וואלה, יש מיתון וגם ככה לא חידשנו כלום בזמן האחרון.

אז הלכנו על הסברינג. ידידי ק' ואני פינינו את הלו"ז, סידרנו מי מוציא ומי מחזיר, התארגנו על צידה לדרך והבאנו מוזיקה אמריקאית של כביש פתוח. בבוקר של שמש חורפית יצאנו בכיוון כללי דרומה, אל המרחבים הכי פתוחים שיש כאן. כל הסימנים העידו על כך שאנחנו עומדים בפני חוויה אמריקאית ממדרגה ראשונה. ואז היה חרא.

אין דרך לרכך את זה: זה היה הרבה בגלל הסברינג, שהצליחה לדכא בנו כל חלקה טובה. אבל לפני האיך ולמה, חשוב להבהיר שבראייה צרכנית נטו - ובטח אם אתה לא פריק הגה - הקרייזלר הזאת היא מכונית טובה. המנוע נעים לשימוש ומושך באופן מכובד, הניהוג סביר, היא מרווחת ודי נוחה, ואפילו מתומחרת באופן הגיוני למדי. בדיוק האוטו שרופא שיניים יפרגן לעצמו כמתנת פרישה, היטיב ק' לנסח את זה. מרשים, נוצץ בפינות הקטנות, עושה את העבודה. רק שהיא הכי עוד-אוטו-יפני שאוטו אמריקאי יכול להיות.

אם היינו סדיסטים דנטליים, כנראה שבאמת היינו יוצאים עם הסברינג לפנסיה ולא הייתם שומעים מאיתנו מילה רעה. אבל אנחנו פראיירים של רומנטיקה על גלגלים, וככאלה היא הרשימה אותנו בעיקר בכמה שהיא לא מרשימה. מילא לחפש בה את אמריקה; נראה אותך מוצא לה את הדופק. התדרים שבהם היא עובדת, הגרררר החנוק של המנוע, הבעיטות הקטנטנות והזריזות מהמתלים, הפלסטיקה בתא הנהג - דמיינו את תאי האחסון בבואינג 737 של אזרביג'אן איירליינס - הכל חסר טעם והשראה. אם הסברינג היא דוגמה מייצגת, סיכמנו בינינו לבין עצמנו, הרי שתעשיית המכוניות האמריקאית שכל-כך אהבנו בתור ילדים ומבוגרים ילדותיים, פשוט גוועה ומתה.

אבל ק' ואני לא ויתרנו. אמריקה שלנו נמצאת שם, אמרנו לעצמנו, ואנחנו נמצא אותה ויהי מה. אפילו אם נצטרך להסתכן בג'וי רייד על רכב אספנות שאין לו תחליף. נגיד קרייזלר ניו יורקר משנת 1977.

איך הוא שט

איתן הוא איש שגר במושב במרכז הארץ, ומחזיק צי קטן של כלי רכב מגניבים. לתכולת המחסן שלו אין שום קו מנחה למעט מה שנראה לו מדליק; זה יכול להיות על שני גלגלים או על ארבעה, מודרני או אספני, יפני או אמריקאי - הכל הולך, והוא משתמש בהכל על בסיס יומיומי. המכונות האלה, הוא אומר, נועדו לנסיעה. כולל הקרייזלר ניו יורקר קופה המקורית לחלוטין, שעשתה עד היום בסך הכל 60 אלף מייל. זאת מכונית שאם תדפוק לה איזה פינה, עצם התיקון יפגום במקוריות-מטמבון-לטמבון שלה, ויוריד מערכה באופן הרסני. אבל איתן הסכים לשחרר לנו את האקזמפלר הנדיר הזה ליום שלם, כי הוא יודע בדיוק מה זה לחפש את אמריקה.

ק' ואנוכי כישכשנו בזנב שבועות מראש בגלל המפלצת מהמחסן של איתן, ובסוף הגיע היום המיוחל. מחקנו מהראש את שממת הנפש הצחיחה של הסברינג, ונעמדנו מול הסבתא שלה כדי להתחיל את הרוד־טריפ שלנו מחדש.

דלת הגראז' נפתחה כלפי מעלה, חושפת את הפרונט של הניו יורקר, ואני הרגשתי שוב כמו ילד שבוהה בשברולט קאפריס קלאסיק - מכונית שלא משנה מאיפה חווית אותה, חשת הערצה ויראה. אני זוכר את עצמי עומד משותק מול הגודל של הקאפריס הלבנה שקנה בן דוד שלי, אבל שתבינו: היא היתה בסך הכל מה שקוראים בארצות הברית מכונית פול-סייז. מין סקודה אמריקאית, דגם בסיסי שמשמש את המשטרה ואת נהגי המוניות הצהובות. הקרייזלר ניו יורקר מצידה היא מכונית קינג-סייז, וזאת של איתן היא גם הגירסה המפוארת Brougham (פירוש מילולי: כרכרה. פירוש מעשי: לא דפקנו חשבון לכלום כשעיצבנו ובנינו את הדבר המשוגע הזה).

לא כל יום אתה פוגש מכונית שרובצת על הגלגלים שלה. רחבה (שני מטר), ארוכה (שישה ועוד קצת), משוחה בצבע שוקולד מריר מבריק, נוכחת בעוצמה שאני לא מכיר משום חיה אחרת. שתי הדלתות של גירסת הקופה כל כך ארוכות, שבמצב פתוח יכולה כל אחת מהן לחסום נתיב שלם. והן גם שוקלות כמו מה שהן: שערי פלדה לממלכה מהאגדות.

להיות בתוך הניו יורקר זה כמו להתיישב בתוך פאדג' רך, חם ועמוק. אין בה מושבים: יש בה כורסאות עור חום, מעוטרות בכפתורים ששקועים בערך שבעה סנטימטרים בעומק הריפוד, ויוצרים תבנית קלאסית של מעוינים תלת-ממדיים שהיית מצפה למצוא על ספה של מועדון חברים יוקרתי בלונדון. הכל מדופן עץ ועור, מגומר בפסי מתכת מבריקים. כל מה שצריך לעבוד עדיין עובד פיקס - המתגים, המנופים, המערכות החשמליות - וכל העור-עץ-מתכת הזה מסגיר את ההשראה העיצובית העיקרית של הניו יורקר, יאכטות הפאר של התקופה.

עם שוך הלם ההיכרות עלינו על הסיפון. מנוע ה-6.5 ליטר V8 התעורר לחיים, מנער כמעט שלוש טונות של מכונה. מכות גז קלילות נידנדו את הגוף הכבד על המתלים הרכים, והפכו את הגרגור האיטי והעמוק לנהמות בס עמוקות ומרוחקות. שחרור בלם, דרייב, ויאכטת האם הפליגה לדרכה באצילות חרישית, החרטום העצום שלה משייט אל הכביש המהיר.

על הדרך דרומה, גלגלים גדולים המשיכו להסתובב בשיר של להקת Jewel. הם הסיעו אותם הביתה, לסוויט הום אלבאמה. ק' ואני מעולם לא היינו באלבאמה, אבל באופן קצת מוזר אנחנו מחוברים - למוזיקה הזאת, לקצב הזה, לאיך ששיר בגוון קאנטרי מתערבב מעולה עם ההצלפות התדירות של הרוח מהחלונות הפתוחים.

ק' התרווח עם חצי חיוך בלתי נשלט. אני נמרחתי מול הגה גדול שאפשר לתפעל באצבע אחת, והמשחתת החומה לקחה אותנו אל המדבר בקצב מתון של 50 מייל לשעה. לאט אבל בטוח אל שארית המרחבים הפתוחים שלנו, אל מקום היחיד בישראל שבו מכונית בסדר הגודל הזה עוד יכולה איכשהו להרגיש בבית.

ואנחנו הרגשנו בתוכה כאילו שכבר היינו כאן פעם. אמנם לא במכונית הזאת, וזה אפילו לא היה בישראל או איפשהו בעולם, אבל היינו שם כמו שגם אתם הייתם באלבאמה. הרי בדיוק כמונו, כל אחד מכם נכח-נפקד מתישהו במכונית אמריקאית מול הטלוויזיה; אני אפילו מוכן לשים כסף שהיא שטה על כביש פתוח בעולם שטוף שמש שהשתקף דרך מכסה מנוע עצום ומרובע, ושאתם מילמלתם "אמריקה". אין, אין מכונית בעולם שאפשר להרגיש את הלאום שלה כמו אמריקאית ישנה.

זמנים במערב

כולנו גדלנו בתוך מציאות שבה כל הסרטים הם מאמריקה, 70% מהמוזיקה ברדיו היא אמריקאית, הפאסט-פוד אמריקאי, הטלוויזיה אמריקאית, והחלום בטח אמריקאי. זה מסביר למה בילדות של ק' ושלי, כל מה שנחשב לטוב או לאקסטרה-טוב נקרא "אמריקאי", גם אם לא היה לו שום קשר לארצות הברית. המעיל המגניב בצבא היה "מעיל אמריקאי", הגלידה של המקובלים היתה "גלידה אמריקאית", ראש הממשלה נסע באמריקאית, אפילו הבוקסר נקראו אז תחתונים אמריקאיים. ג'יזס, אפילו הצלוב בגירסת מטבע הלשון שלו הוא אמריקאי. ועוד לא נגענו ב"שיט" כשמשהו מתחרבן, או ה"פאק" כשזה מגניב או מתסכל. אבל ההרגשה בתוך מכונית אמריקאית היא לא רק תוצר של תרבות יד שנייה כמו זאת שהתפתחה לנו כאן.

באחד מהפרקים של "טופ גיר" התארח דייויד סול, האץ' מ"סטארסקי והאץ'" - סדרת משטרה שהכוכבת האמיתית שלה היתה פורד גראנד-טורינו אדומה עם פס לבן. במהלך הראיון לא הצליח ג'רמי קלארקסון להתאפק, וירה שאלה שלא מעט חולי הגה חושבים שהיא מתבקשת: איך זה שאתם לא יודעים לבנות מכוניות שם באמריקה? סול מצידו רק חייך. ועל הגלים הענקיים של הכביש בין באר שבע לערד, בתוך הניו יורקר כרכרה, ק' ואני מצאנו את עצמנו מחייכים בדיוק מאותה סיבה: ג'רמי קלארקסון הוא זיין שכל. האמריקאים יודעים לבנות מכוניות משובחות כמו כל אומה אחרת, ובמובנים מסוימים הם טובים בזה יותר מרוב האומות האחרות. הם פשוט עושים את זה אחרת, כי הם אוהבים דברים אחרים.

מכונית - כמו מחשב, או טוסטר, או קומביין - היא תוצר של גיאוגרפיה, כלכלה וחברה במדינה בה היא מיוצרת. זה מה שהופך אלפא רומיאו לאיטלקייה וטויוטה ליפנית. האחת חמת-מזג ויודעת להתמודד עם כבישים צרים ומפותלים, השנייה יעילה בקרירות מחרידה, עומדת מעולה בפקקים ויודעת לחסוך דלק יקר. בשתי מילים, איטליה ויפן. בבריטניה של קלארקסון, ועוד יותר אצלנו בין הגדרות, יש צורך במכוניות אירופיות או יפניות כי אנחנו עניים וצפוף לנו. כשאתה גדל מתוך ההרס והצנע של אירופה ויפן שאחרי מלחמת העולם השנייה, או במטר על מטר שנקרא ארץ ישראל, אתה מפתח תפיסת עולם של יעילות וחסכנות במרחב מוגבל. ואז אתה חושב שאתה חכם גדול, אבל באמריקה של המאה ה-20 - המקום והזמן של הקרייזלר ניו יורקר - כל האילוצים האלה לא היו רלוונטיים.

אמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה היתה באמת ארץ האפשרויות. המדינה האינסופית הזאת הפכה למעצמה עולמית מבחינה צבאית ופוליטית, רמת החיים עלתה, הכבישים רישתו את המדינה מחוף לחוף, והמתכת והדלק עלו כמו גרעינים. הגיע הזמן לחגוג - ובמדינה בה יש בכל שדרה עירונית שישה נתיבים, ושוטרי תנועה עוצרים אותך באיומי אקדח אם עברת את המהירות המותרת, החגיגה המוטורית נראית בדיוק כמו קרייזלר ניו יורקר. כמו קרוזרית מרווחת ומפנקת שמתפקדת בשיאה בדיוק על גבול המהירות המותרת בארה"ב: 55 מייל לשעה. נסו ללחוץ אותה יותר, ותגלו שאתם מזהמים את החוויה שלה.

בקצב הזה, כל אמריקאית בסדר הגודל של הניו יורקר היא קסם על גלגלים. על כבישים חוצי מדינות ובמהירות הזו, אף אחד לא צריך תמיכה צידית ופידבק מההגה. הנסיעה היא גלישה מלכותית וחלקה לחלוטין בתוך סלון מתנייע; אפילו למשקל המופרך יש תפקיד בתחושה, כי על המתלים הרכים והארוכים האלה אפשר להגיע לרמת גיהוץ כזאת רק עם הטונאז' הזה. כל שנותר הוא להפעיל את הקרוז קונטרול ולהתרווח בטרקלין המפנק שחולף בתוך הנוף.

המכונית הזאת היא חוויה מתמשכת. לוקחת אותך לסרט שלה, מושיבה אותך בתוכו, מריצה לך אותו דרך כל המערכות בגוף. לעומתה, אפילו מרצדס סדרה S מרגישה כמו ב.מ.וו סדרה 3 בכל הקשור לנוחות ולהתרגעות בתנועה. כשאתה בראש שלה, הקרייזלר ניו יורקר היא הפול מונטי. מכונית שחגגו את העיצוב שלה, את נדיבות הממדים שלה, את הקיום שלה. אם אתה לא מסוגל להעריך מכונית כזאת, אולי מוטב שתשקול קריירה דנטלית.

כידון אחרון ופרידה

מי שכבר הבין את הקצב האמריקאי הזה, שחי את הנסיעה שלו בדיוק ככה, לא ישקול בכלל לקנות אופנוע ששמו לא מתחיל בהארלי. כן, אופנוע שמופיע במערכה הראשונה יורה בק-פייר בשלישית וכל זה. אל החוויה האמריקאית על שני גלגלים יצאתי לבד, כי ק' לא מספיק בטוח במיניות שלו בשביל להיות הבייקר-ביץ' שלי. וכמו לקראת הנסיעה על הניו יורקר, גם ה־FLHX עשה לי פרפרים בבטן עוד לפני שנפגשנו פנים אל כידון.

האופנוע הזה מבוסס על האלקטרה גלייד הנצחי של הארלי, ורכיבה עליו היא סגירת מעגל בשבילי. הגלייד היה דגם האופנוע הראשון שבניתי בתור ילד על השטיח בחדר, והצללית הביזארית שלו - מכל דלק בצורת טיפה, מסכת עטלף ענקית על הכידון - הפכה לאייקון שקפץ על הדסקטופ הפנימי שלי בכל פעם שמישהו הזכיר את המילה "אופנוע". איתו נדלקתי, וממנו יצאתי לדרך שבסופה ירשו לי לשבת ולכתוב את המילים שאתם קוראים עכשיו.

עם ההארלי ברחתי לים המלח. האזור הזה קשה ומתאכזר לרוכבים בדרך כלל, אבל באותו יום הוא היה ידידו הטוב היותר של האדם עם הקסדה על הראש, והצעיף הקשור על הפנים. היה בהיר, היה קר, אובך הוריד את טווח הראות והחוויר את ההרים, והכל נראה רחוק יותר וגדול יותר. כמו באמריקה. לא עברו יותר מדי קילומטרים לפני שהבנתי משהו אפרופו אמריקנה: הארלי דייוידסונים, ובעיקר הגדולים שבהם, הם שארית הפלטה. אשכרה המכונות האחרונות שאתה יכול לשלם עליהן בחנות, ואז לחזור הביתה על אמריקה הקלאסית. והעובדה שהם הנציגות היחידה, מעידה יותר מכל על קריסת הקונספציה.

הקריסה הזאת באה לידי ביטוי משמעותי ראשון במשבר הדלק של 1973. היה ברור שאי אפשר להמשיך לייצר מכוניות עם מנועים בנפח תשעה ליטרים, רק שהאמריקאים כבר היו מכורים; התחושה שיש במכונית קינג-סייז עם מנוע קינג-סייז, היא לא משהו שאפשר לוותר עליו ברגע ולגדוע אותו מגזע המוח, מהנפש. אבל בסופו של דבר הם התחילו להתפשר. מנועי הדגל בנפח 9,400 סמ"ק הפכו למנועי 8,200, שירדו למנועי שבעה ליטר ו־6.5 ו־5.7 ואז 5.0 ליטר. וזה לא עזר. התחושה היתה שתעשיית הרכב האמריקאית פשוט לא יודעת לחסוך. לא משכילה לעשות סטופ ולחשוב מחדש על כל העסק, כי רוח הרפאים של מכוניות תור הזהב - לעזאזל, הרוח האמריקאית - פשוט לא מרפה. מכאן קצרה הדרך לזבל על גלגלים שנשען על כרעי התרנגולת של תהילת העבר.

רובנו מבינים בשלב מסוים שאמריקה הספציפית שלנו איבדה מזוהרה. פורטיס גילה את זה כשכתב את השורה "כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה", ק' התבאס מהוליווד כשגילה שיש בעולם גם סרטים פלצניים מצרפת, ואני התחלתי לזלזל בתוצרת האמריקאית כשחוויתי לראשונה אופנועים ספורטיביים מיפן ומאירופה. אתה קולט את השבלוניות הארכאית והרדודה, ומתחיל להתעצבן. אתה מבין שכדי לתדלק מפלצות בנזין מופרכות כמו הקרייזלר ניו יורקר, האומה האמריקאית התחילה להתנהג כמו בריון שכונתי ברמה עולמית - ואז אתה כבר מתחיל לתעב.

בואו נהיה כנים: אם שמים בצד את הכרת התודה שלנו על כך שבזכותו אנחנו חיים כאן, מתגלה שהדוד סם הזה הוא חתיכת בהמה שעושה מה שהוא רוצה כדי לשמר את דרך החיים שלו - אפילו אם זה אומר לרסק לאבק מדינות שלמות. כשמסתכלים ככה על אמריקה, רואים רק חמדנות וריאליטי וסלבריטי ואורות ניאון ושומן וטיפשות. אבל אם היתה סיבה אחת לנסיעות האלה עם הניו יורקר וההארלי והסברינג, אז היא היתה לגלות אם אפשר לאהוב מחדש את אמריקה. זה מין צורך כזה שקיים אצלי ואצל ק', ובטח גם אצל פורטיס וכל אחד אחר שאמריקה מחווטת לו למוח בסבך של קשרים שאי אפשר להתיר.

רק שלא פשוט לאהוב מחדש את מי שאיכזב אותך. לא כשאתה רוכב בין מצוק ההעתקים לים המוות, ושומע את הסולן של קינג קרימזון חושש שמחר יבכה, כיוון שגורל כל המין האנושי נמצא בידי כסילים.

ארץ חדשה

כמו בניו יורקר, גם על ההארלי יש רגעים של התגלות. למשל עצם העובדה שאתה על אופנוע עם קסדת חצי, ומסוגל בכלל להקשיב למילים בשיר של קינג קרימזון. יש לו מערכת סטריאו במסכה הענקית הזאת, והווליום עולה לבד בהתאם לרמת הגז ולרעשי המהירות. זה קליפ לרכב ככה עם פסקול. לפעמים נדמה שההארלי עצמו יושב על המיקסר: מוריד ווליום לקראת פנייה בצומת שוקת, ופתאום שומעים את שארית הבלימה של מנוע הווי-טווין הענק. 1,600 סמ"ק בטכנולגיה עתיקה של קירור אוויר, שני שסתומים לצילינדר ומוטות דחיפים.

בפתיחת גז מכובדת מ־1,700 סל"ד, הוא משחרר אחורה פיצוצים בצרורות איטיים של מכונת ירייה ממלחמת העולם השנייה. הצליל הזה מוגבר בתיבת התהודה שנוצרת תוך כדי הטיה בין מזוודת הצד, המדרכה והכביש, ואז עוד הילוך. ותחילתו הבהמית של עוד אחד. ואז זאת כבר מהירות שבה הווליום של המערכת עולה וקינג קרימזון שוב משתלטים, בדיוק אל תוך השורה "בלבול, זה מה שייכתב על המצבה שלי". איך יכולתי לשנוא פעם את המכונה האדירה הזאת, אני לא יודע.

צדק שלמה ארצי. אם לא נאט לא נביט, לא נשים לב לפרטים. רק במהירות שיוט אפשר לשים לב לפינוקים שיש במכונה אמריקאית קלאסית. רק אז אפשר להתחבר באמת לדרך, לצידי הדרך, לפמפומים, להשתקפויות של דמותך במתכת המבריקה. רק בשיוט אמריקאי - רק במצב המנטלי שבו מהירות נחשבת לזיהום - אפשר לחשוב תוך כדי תנועה ולהגיע עם עצמך להסכמה שאמריקה אמנם מלאה בזבל ואפילו טורחת להפיץ אותו הלאה, אבל עדיין מדובר בארץ שעיצבה את מי שאנחנו. באומה שהמציאה את ה-V8 ואת המזגן הביתי, שלחה אנשים לירח, ניצחה את הנאצים וטיפחה את ג'סיקה אלבה. בכל מכלול יש טוב ורע, רק שבאמריקה זה תמיד סופר-סייז.

ההארלי דייוידסון FLHX והקרייזלר ניו יורקר Brougham הם תמצית החלום האמריקאי, תמצית הטוב האמריקאי, רק על גלגלים. הם גודל ורושם ויופי ורוח ומסע ומוזיקה וחופש. הם לוקחים אותך אל מקומות בנפש שבהם אתה מרשה לעצמך להתעלם מאס.אם.אס ששלחה לך רואת החשבון, כי יש חוויות שלא מלכלכים בענייני דיומא. הם מושיבים אותך על סלע במדבר וגורמים לך לעצור רגע לבהות בהם, להעריץ, להתמוגג בשקט. לרכב על הארלי דרומה ומזרחה ולשמוע בגלגל"צ דיווחים על העומסים סביב גוש דן זה שיא ההתגשמות של לדפוק את המערכת, עוד ביטוי אמריקאי שנצרב לנו בתוך הראש. ואתה מבסוט מעצמך. מאיך שאתה והקרייזלר המזדקנת או ההארלי הצעיר נראים ביחד. אלה מכונות שמפרגנות לך.

FLHX חדש משפיע היום על הרוכב חזק ועמוק כמו שעשה כל הארלי מאז ומתמיד. המראה שלו בן יותר מ-60 שנה, הטכנולוגיה עתיקה עוד יותר, אבל התחושות חסרות זמן. זה מיתוס מכני שיש לו לא רק נוכחות, אלא גם הוויה. ואם ההוויה הזאת נגעה בך פעם, אז זה נשאר לתמיד. וזאת עדות לגדולה של הראש האמריקאי, כי אם זה תפס אותך בתור ילד וממשיך להחזיק לך בלב בתור מבוגר - אפילו אם באמצע עשית פרסה וחשבת שבעצם אתה נגד אמריקה ומה שהיא מייצגת - אז הקונספט נכון ולא יעזור כלום. והסיבה לכך שהוא השתמר רק באופנועים, היא פשוטה עד כאב: הם לא בולעים כל כך הרבה דלק. אם רק היה מספיק מהזהב השחור, אז גם פינוקים כמו הניו יורקר היו נשארים איתנו עד היום במקום להפוך לנחלתם הבלעדית של אנשים כמו איתן.

אם האומה שהולידה אייקונים כמו הניו יורקר והקאדילאק אלדוראדו הידרדרה לכדי קרייזלר ניאון ושברולט קאבליר, יש לזה שני הסברים אפשריים: 1. מי שתכנן ובנה אותן פשוט לא אוהב מכוניות. 2. הוא נורא אוהב מכוניות, אבל חי בתוך בליל אילוצים שגרם לו לאבד את הדרך. ואני מאמין שזאת הדלת השנייה. שמשהו בגניוס האמריקאי שואף עד היום למכוניות ענק עם מנועי ענק, אבל הידלדלות מאגרי הדלק והמתכות, הפכה את האמריקאית הקלאסית והגרנדיוזית למכונה לא סבירה. וכשאתה מייצר מכוניות מתוך תסכול ואילוצים, יוצאות לך מכוניות מתוסכלות ומאולצות.

ואם גם אתם שואלים את עצמכם מה עשינו שמגיעות לנו מכוניות אורתודונטיות, התשובה נמצאת אצל פול סיימון ב-American Tune. זה שיר שהיה חלק גם מהמסע הזה וגם ממסע הבחירות של ברק אובאמה, ושאיפשהו בתוכו אורבת השורה "אתה לא יכול להיות מבורך לעד".