תורת חיים

הפסוק שאני חושב עליו כשאני כותב שורות אלה הוא "והאלוקים יבקש את נרדף" (קהלת ג).

חז"ל מלמדים אותנו שהחומש הראשון אותו מלמדים את הילד הקטן בכניסתו לבית ספר הינו ספר ויקרא אותו אנו פותחים השבת. ולכאורה הדבר משונה. אין לך חומש כה רחוק מעולמו של הילד כמו חומש ויקרא. אין בו התרחשויות אלא הלכות ודינים. ואף אלה מתמקדים מאד בהלכות הקרבת הקרבנות, ולא כל כך בהלכות יום יומיות. מדוע אפוא בחרו חז"ל להמליץ למערכת החינוך לפתוח את שנות הלימודים בספר ויקרא דווקא?

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ברצוני להציע תשובה שיש לה משמעויות רבות. ספר ויקרא מציב את הקרבן מן החי והצומח כסוג של שיא במפגש בין האדם לאל. האדם המקריב מתקרב. והספר מפרט את הפעולות השונות אותם צריך לנקוט האדם במצבי החיים השונים. כשהוא נושם לרווחה לאחר שניצול מפורענות חלילה וחס, הוא מקריב קרבן תודה, בשעת חרדה ותחושת אשם כבדה, הוא מקריב את קרבנות החטאת והאשם.

בשעת שמחה הוא מקריב את קרבן השלמים, ובשעת התעלות רוחנית הוא מקריב את קרבן העולה. אך בתוך שלל האופציות נפקד מקומו של קרבן אחד, הקרבן המתבקש ביותר לכאורה – קרבן האדם. האדם העומד מול אלוהיו אמור להקריב לכאורה את עצמו, את היקר לו מכל, את עצמיותו. והרי זוהי פסגתו של ספר בראשית. אברהם המקריב את היקר לו מכל, היקר לו מחייו – את יצחק - בנו יחידו אשר אהב. אלמלא המלאך הצועק לו משמים "אל תשלח ידך אל הנער!" המעשה הנורא מכל היה מתבצע.

כאן בא ספר ויקרא, ונאבק במגמה המכלה של ספר בראשית וקובע כי האדם איננו בר הקרבה! מה שספר ויקרא רוצה שנזכור לדורות זה את המלאך העוצר בעדו של אברהם. את האלוקים שלא רוצה בדמו של יצחק, אל האלוקים שהמקסימום שאפשר להקריב לו זה את האיל.

ספר ויקרא מבסס את המגמה - כי התורה באה לתקן את האדם, התורה חפצה בחיים, היא מתנגדת לפולחן המוות. לכן אולי, הילד הקטן איננו מתחיל את לימודו בספר בראשית. אלא הוא פוגש לראשונה בספר ויקרא, שלא פחות ממה שהוא אומר - הוא שותק, שתיקה רועמת ואולי , שתיקה אוסרת.

וכך אומר הפסוק השני בספר שהוא למעשה פסוק הפתיחה:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'

אך המילים מתעתעות בנו ובמיוחד המילה 'מכם', שהרי מהביטוי– "אדם כי יקריב מכם קרבן" ניתן להבין שהאדם יכול להקריב קרבן אדם! מיד בא המשכו של אותו פסוק ואומר:

מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן

תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכם.

ומכוחו של פסוק זה ניסח רבנו בחיי, מגדולי פרשני התורה בתור הזהב שבספרד:

"ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת אדם,

לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן".

אני מניח שחלק מקוראי מצקצקים בלשונם, וקובעים כי התורה נלחמת את מלחמות העבר. באותם תקופות חשוכות בהם הקריבו הורים את ילדיהם בגיא-בן הינום שבירושלים (ליד בריכת הסולטן של היום). ובימים קדומים עוד יותר בהם הכנענים הקריבו קרבנות אדם.

קחו לדוגמא את ברזילי

לא רבותי, שאלת היחס שבין אדם לאלוקים עדיין שרירה וקיימת. קחו למשל את בניית בית החולים ברזילי. מאות מיליוני שקלים, כך התפרסם, נדרשים כדי לשנות את תכנונו בשל כמה קברים. מה עדיף קדושת החיים, או המתים. האם הציווי האלוקי דוחה את פיקוח הנפש של החיים? אני קובע כי ישנם בהחלט פתרונות הלכתיים לבעיה, חד משמעית! וכי התורה מעדיפה את קדושת החיים.

שהרי חשבו כמה תרופות מצילות חיים ניתן היה להכניס לסל התרופות בסכום זה, כמה חיים ניתן היה להציל. כמה טיפולי שיניים על חשבון

תרופות מצילות חיים, ניתן היה לממן. כמה מיטות ניתן היה להוסיף בבתי החולים בארץ, ולא לשמוע שבתי החולים תל השומר ורמב"ם אינם קולטים יותר חולים כי הם עמוסים. כמה שיפורים ניתן היה להכניס לבתי החולים הפסיכיאטריים?

היהדות הזאת איננה היהדות שלי. ביהדות שלי יושבים גדולי הפוסקים ומוצאים את הדרך הממזערת את הפגיעה בכבוד המת על פי ההלכה, ומעדיפה את החיים, גם כן על פי ההלכה. ביהדות שלי, מוציאים את אליאור חן מהמחנה. לא מוכנים לסבול את הפגיעה בבריאותם הנפשית והפיזית של ילדים. כי ביהדות שלי שום דבר לא עומד מול קדושת החיים. ביהדות שלי, ישנם רק שלוש עבירות שהם 'ייהרג ואל יעבור' ואין להוסיף עליהם.

יש להחזיר עטרה ליושנה ולהכיר בתורה כתורת חיים שדרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.