אסתר המלכה

איני נוטה לשמור על קשר עם העבר, אבל כאשר אסתר עופרים שרה אמש בתיאטרון ירושלים את "בין איילת ומטולה, שם עייפתי ואשב" באותו קול פעמונים זך, צלול ונפלא, שהשנים לא גרמו לו לאבד מחיוניותו, חזרתי במחי תו אחד כמעט שנים רבות אחורה, לתקליטייה הראשונה בחיי.

שם, בין תקליט של אנגלברט הומפרדינק למיטב של ג'יימס לאסט, היה מונח תקליטה "אסתר עופרים בהיכל התרבות" מ-1970, ש"ציוניוני הדרך" היה הראשון ברשימת 11 השירים האלמותית של הדיווה הנהדרת הזו. אבא שלי קנה את התקליט הזה ועטיפת הפלסטיק של סניף המשביר לצרכן בבאר שבע מרפדת את התקליט הזה עד היום. אבא שלי, שאהב את התקליט הזה מאוד, נפטר לפני 25 שנה כמעט, ואני משער שההתניה הרגשית שלי ברורה כי "את היקום פתאום לפתע, ערפילים הליטו לוט".

התנדבות מרגשת ונדירה (צילומים: טמיר לדרברג)

עופרים הופיעה אמש בהתנדבות הופעה נדירה בהחלט, בערב ההתרמה השנתי של מרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים. היא שרה ארבעה שירים בתחילת הערב עם התזמורת הסמפונית ירושלים רשות השידור, בניצוחו של רוני פורת, ונשמעה נרגשת מעט, כמעט כמו הקהל שישב מולה. ההתרגשות שלה רוככה מעט כשיוני רכטר עלה ללוות אותה עם התזמורת בביצוע מושלם ל"דמעות של מלאכים".

רכטר, שמלווה את עופרים בשנים האחרונות בהופעותיה באירופה, ביצע עיבוד מפעים לשירו "יום יפה" (מתוך תקליטו הראשון "התכוונות") עם התזמורת הסמפונית שליוותה אותו. ''יום יפה'' בביצוע המקורי שלו כבר טומן בחובו את הנגיעות הקבועות של רכטר כמו רגישות, מלודיות מקסימות והרבה קסם אישי, אבל הביצוע התזמורתי הכיל עיבוד עשיר ומורכבות כמעט בכל תחום אפשרי (ריתמי, אינסטרומנטלי, הרמוני). ואין עוד רגע יפה כמו הרגע הזה.

הסוריאליזם משחרר

בחלק השני והמרכזי של ערב הארוך, הופיעה עופרים בת ה-70 ונראתה נהדר, לצד הרכב שכלל את רכטר בפסנתר, מיקי ורשאי בקונטרבס, יוסי לוי בגיטרות, גורי אגמון בכלי נשיפה, והכנר הגרמני מיכאל פאוולץ. חברי התזמורת לא פינו את כסאותיהם לאחר שפרשו מן הבמה, אז עופרים והנגנים שליוו אותה הופיעו על רקע סוריאליסטי מבולגן משהו, ששבר את המתח וגרם אפילו לעופרים, שהיתה קפואה בתחילה, להשתחרר ולשחרר לחלל האוויר את המניירות הדרמטיות (אך לחלוטין לא מלודרמטיות) שבהן היא מלווה את שירתה.

רפרטואר אקלקטי, כמו סיפור חייה

רפרטואר השירים של עופרים אמש היה מגוון ואקלקטי למדי, כמו סיפור חייה בעצם. היא שרה בצרפתית ובלאדינו, היא שרה את נכסי צאן הברזל שלה כמו "כנרת שלי", "לילה לילה", "שני אורות בליל" ו"שתו העדרים". היא שרה עם רכטר את "יש אי שם" הנהדר שלו (שכתבה ענת גוב אבל תמיד גורם לי להתגעגע לעלי

מוהר) ואת הללויה של לאונרד כהן, היא שרה שניים של הביטלס - את "Yesterday" הצפוי וביצוע מרגש ביותר ל-"She's leaving home". והיא שרה יפה וקברטי את שיר אלבמה של קורט וייל.

הקהל לא ויתר לעופרים על ההדרן, ונשמעו קריאות תובעניות לשירים נוספים. בקרב המארגנים, קריאות הקהל דווקא גרמו לטיקים קלים של עצבנות בזווית העין, משום שכזכור, לפני כשנתיים, רעש הקהל גרם לעופרים להפסיק את הופעתה באמצע. אבל לא הערב. עופרים חזרה וביצעה את "היו זמנים" כמתוכנן והותירה קהל אסיר תודה בתוך כלא זכרונותיו.