אשליית הסיוע לערבים בישראל

התוכנית הממשלתית להקצות 800 מליון שקל לפיתוח כלכלי של 12 יישובים ערביים ראויה לשבח: ריכוז מאמץ במשך מספר שנים רצופות ביישובים אלה עשוי להוות מסה קריטית שתחולל שינוי מסוים במצב הירוד שלהם. אך לצד איחולי הצלחה למבצעי התכנית, יש לקחת בחשבון את הקשיים שיעמדו בפניהם.

לצערנו, התוכנית כבר נתקלת בביקורת נוכח הקצאת משאבים ציבוריים לטובת החברה הערבית. השר מסיז'ניקוב הציע להעביר משאבים רק ליישובים בדואים, דרוזים וצ'רקסים ובכך לנקוט מדיניות של "הפרד ומשול". ההצעה של השר לנקוט מבחני נאמנות כתנאי להעברת משאבי המדינה לאזרחיה, מסוכנת ביותר שכן היא מעבירה לאזרחים הערבים מסר שהם אינם ראויים ליחס שוויוני, וכך חותרת המדינה להסלים את היחסים בין יהודים וערבים בישראל.

בניגוד לעמדתה של מפלגת "ישראל ביתנו", מחקר דעת קהל מקיף שערכה עמותת סיכוי בשנים האחרונות מראה כי לממשלה יש גיבוי ציבורי רחב להשקעת משאבים לקידום השוויון בין יהודים וערבים: 65% מהציבור היהודי הבוגר תומך בקידום שוויון, ואם לא די בכך, 40% מצהירים על מוכנות לתמוך בתוכנית לצמצום פערים בין האזרחים היהודים והערבים גם אם התכנית תפגע בהם באופן אישי.

זהו נתון מעודד ומעורר תקווה, המעיד על הפנמה רחבה בקרב הציבור שצמצום הפערים בין יהודים וערבים הוא אינטרס עליון של מדינת ישראל. אך נתונים אלו על תמיכה ציבורית צריכים להיבחן גם בפרספקטיבה של תוצאות סקר אחר שפורסם לאחרונה ומצא כי 50% מבני הנוער היהודים מתנגדים למתן זכויות שוות לערבים. יוצא אם כן, שלממשלה יש כעת תמיכה ציבורית במהלכים לקידום השוויון, אך מגמות ההקצנה בקרב בני הנוער מסמנות כי חלון הזמן הולך ונסגר. ולכן, הממשלה חייבת לגשת ליישום מיידי של ההחלטה.

אך מי יתקע לידינו כי התוכנית תיושם? ניסיון העבר מלמד כי בכל הקשור לתוכניות השקעה בחברה הערבית, המכשול העיקרי הוא בשלב היישום של הממשלה. התוכנית המקיפה האחרונה בתחום זה הייתה תוכנית ארבעת המיליארדים המפורסמת של אהוד ברק משנת 2000. לפי בדיקה של עמותת סיכוי, היא מלכתחילה כללה רק שני מיליארד שקל שהיו תוספת תקציבית אמיתית ובסופו של דבר הוקצו בפועל רק 740 מליון שקל מתוך אותו תקציב תוספתי, כ-40% מהמתוכנן.

האם הממשלה יוצרת כעת מנגנון ביצוע ומעקב שיבטיח כי התוכנית החדשה תבוצע במלואה? מי יערוב לציבור כי לא נגיע למצב של ביצוע חסר שיכשיל את כולה ויעורר אכזבה בקרב הערבים? החברה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה אכזבה נוספת שלהם מהממשלה.

גם אם תבוצע התוכנית במלואה, עומדת לפתחנו סכנה נוספת והיא שהתוכנית תהווה עלה תאנה להמשך של מדיניות האפליה הכוללת, שכן היא מטפלת רק ב-12 יישובים, רק ברבע מהאזרחים הערבים ורק בחלק מתחומי החיים ומהמדיניות.

מה לגבי האפליה הרחבה? במשך שנים הקימה המדינה כמעט את כל אזורי התעשייה ומתקני התשתית ביישובים ובמועצות אזוריות יהודיות. כתוצאה מכך, רק 1.5% משטחי התעשייה והתשתיות בישראל נמצאים ביישובים ערביים והדבר גורם לעוניין וחולשתן של הרשויות הערביות.

בתחום הרווחה, ההוצאה הציבורית הממוצעת לרווחה לכל תושב ברשויות היהודיות גבוהה ב-50% מזו שברשויות הערביות. בתחום הדיור - מספר התחלות הבנייה ביוזמה ציבורית ברשויות היהודיות גבוה פי 13 מאשר ברשויות הערביות. כמעט בכל תחום נמצא מדיניות מפלה ומתמשכת.

האתגר האמיתי של ממשלת ישראל אינו אם כן ליצור תוכניות מיוחדות לטיפול בחברה הערבית, אלא לדאוג שכל משאבי המדינה – בחינוך, ברווחה, בתשתיות, בכלכלה – יחולקו באופן שוויוני, וזאת ללא כל תלות וללא כל התניה במילוי חובות, אמיתיות או מדומיינות.

מדובר בשינוי תפיסה ושינוי מדיניות דרמטי שיש לו משמעות תקציבית גבוהה יותר מתוכנית זו. אבל הגיעה השעה, וקיימת התמיכה הציבורית - ללכת למהלך זה. אך השעה דוחקת. מאוד.

ארגוני החברה האזרחית יעקבו אחרי ביצוע התוכנית החדשה וידרשו מהממשלה לדווח לציבור על ההתקדמות. לא ננוח, לא נשקוט ולא נשתוק עד שנזכה לחיות במדינה שמתייחסת באופן שוויוני לכל אזרחיה.

רון גרליץ, מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי