כבר לא בלונדינית, ונהנית יותר

המחשבה על הדרך בה השתחררתי מהבלונד לא יכולה להיות מנותקת מהנסיון לשחזר איך בכלל הפכתי בלונדינית.

אילו היו אומרים לי בילדותי או בבגרותי שאהיה בלונדינית, הייתי ממאנת להאמין. בלונדינית (אמיתית! מבטן ומלידה!) היה תמיד התפקיד של אחותי, שאף הודבק לה כבר מראשית נעוריה הכינוי "בריג'יט ברדו". אבל עובדה, זה קרה, אם כי בהדרגה. התחלתי עם גוונים שהלכו והפכו צפופים יותר ויותר עד שאת פדחתי כיסה שיער שהיה זהוב ברובו. ואני התאהבתי.

נהוג להאמין שבלונדיניות נהנות יותר. אינני יודעת אם יש אמת בתיזה, אבל אין ספק שבשנות הבלונד שלי נהניתי מאוד. ובמבט לאחור אף נדמה כי הן היו נטולות דאגות כמעט. אין ספק כי הבלונד עשיר, זוהר ונוצץ, משדר יוקרה וכפי הנראה גם משהו אחר, שלא שייך לכאן כי אם למחוזות שמעבר לים. לכן לא במקרה ישראליות רבות כל כך נאחזות בו כבקרנות המזבח.

בדיוק בתקופת השיא ביחסיי עם שיערי, העתקתי את מקום מגורי מירושלים לתל-אביב. המעבר אילץ אותי לבצע לא מעט שינויים, אבל על משהו או ליתר דיוק מישהו אחד לא הסכמתי בשום פנים ואופן לוותר – הספר שלי. התמדתי לבקר במספרה שכל כך אהבתי בירושלים אחת לשלושה חודשים, להתמסר לידיו של הספר הנאמן ולצאת בלונדינית וזוהרת.

אולם ספרית שהכרתי החלה לטפטף לי שוב ושוב שכדאי לי לחזור לחום, והיו לה המון נימוקים. בתחילה דחיתי את דבריה, לא יכולתי להעלות בדעתי שאפרד מהבלונד. זה נשמע לי צעד מזוכיסטי. הוא הרי הפך להיות חלק ממני, מההוויה שלי, וגם נורא אהבתי את עצמי איתו.

אבל זה קרה במקרה, או לפחות בלי תכנון מוקדם. פגשתי בספרית העקבית, ולמרות ההתנגדויות הפנימיות החלטתי לזרום איתה. מה כבר יכול להיות? מקסימום נחזור לבלונד ונשיב עטרה ליושנה.

באווירת הסתיו וההתחדשות המקדמת את השנה החדשה, העזתי בלב כבד לחולל את השינוי, ובתוך כך גם לבגוד בספרי הטוב והישן. כשהצבע החום נמרח על שיערי והחל להשתלט עליו, הבטתי בעצמי בראי ברחמים, ואילו הספרית כולה נחת והתמוגגות לא הפסיקה לדבר בשבחיו.

כשיצאתי לרחוב חשתי חרטה עמוקה. נשאתי בלבי תפילה שהסביבה לפחות תהיה סלחנית יותר כלפיי. בראשי כבר הדהד נאום קצר לציבור ובו הסברים והתנצלויות על הצעד המהפכני והמוזר.

אך למרבה הפלא, התגובות היו אוהדות, ודווקא מהצד הגברי היתה תמיכה מוחלטת: הם אהבו את המראה הסולידי. בצד הנשי נחלקו הדעות, אבל איש לא סלד מן השינוי.

ההסתגלות נמשכה זמן רב יחסית. בימים הראשונים שלאחר השינוי היה לי קשה להביט בראי, כי נראיתי לעצמי רגילה לגמרי, סתמית. הרגשתי "פראיירית", אחת שוויתרה על כל כך הרבה ללא כל תמורה. אבל ככל שחלפו הימים והשבועות, התחלתי להתרגל לעצמי מחדש, לאהוב את הפריזורה ולהכיר ביתרונות המראה הטבעי.

קרה לי גם מה שקורה לכל מי שבהריון למשל, שקולטת בעדשתה רק נשים הרות, וכך בשבועות הראשונים לאחר המהפך ראיתי רק את הברונטיות בכל מקום. אט אט השלמתי עם המהלך, הפסקתי לחשוב עליו והגעגועים לבלונד הלכו ונמוגו.

כן, ויתרתי על הלוק הזוהר, הנהנתן, הקליל והכובש אבל ככלות הכל מלאכותי, שיותר משהוא בא לשרת אותי הוא משרת דעות ואמונות חברתיות. חזרתי להיות אני. אין בי שום רגשות חרטה. ועוד סוד קטן: אני נהנית יותר!

פאני כהן, עו"ד