להשתחרר מהמציאות
כתיבת סיפור משוחררת ממגבלות. בכוחי לברוא דמויות ולהפעילן כרצוני. לבחון מתי עולה בידי אנשים לשלוט בגורלם, מתי הם נלכדים בנסיבות חייהם בסמטאות ללא מוצא, ומה מניע נאמנות ובגידה בין בני זוג?
מאז פרסמתי את הרומן "סחף", ספר הפרוזה הראשון שלי, לא חדלים לשאול אותי על המעבר מכלכלה לספרות, כאילו מדובר במהפך בחיי שהתרחש בן לילה. עלי להתוודות אם כן, שהאהבה לספרות מלווה אותי מהיום שלמדתי לקרוא.
מהרפתקאות אמיל והבלשים ותום סויר ששאלתי מארון הספרים הקטן שניצב בכיתה בבית הספר היסודי, דרך ספרים לבני הנעורים ששאלתי בספריית "שער ציון" בתקופת לימודי בתיכון ועד לאוצרות הספריה הלאומית בגבעת רם, מאז שהגעתי לאוניברסיטה. גם בתקופות שהייתי טרוד למן הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרת במדיניות כלכלית הותרתי זמן לקריאת ספרות, וכבר לפני שנים רבות התעורר בי דחף לכתוב ספרות בעצמי, אך תפקידי התובעניים לא אפשרו לי לממשו.
כשהתפניתי מעט מעיסוקי העזתי: טבלתי את רגלי בבריכה אט אט – העמקתי יותר בקריאת ספרות ומחקרים על ספרות ובד בבד התחלתי לכתוב גם בעצמי. התגובות שקיבלתי מוותיקים ומנוסים עודדו אותי להמשיך. "סחף" הינו פרי הביכורים של המסע הזה.
הכתיבה הספרותית שחררה אותי משני כבלים המאפיינים את הכתיבה המדעית – הדבֵקות במציאות והשימוש בשפה יבשה ומעשית. במחקר הכלכלי בחנתי את המציאות כמתבונן מהחוץ, באופן אובייקטיבי, נאמן לעובדות ולנתונים, לא סטיתי מהם ימינה ושמאלה. רק כאשר הייתי צריך להכריע איזו מדיניות לאמץ חיברתי את הניתוח האובייקטיבי עם השקפת עולמי.
המנעד הספרותי, לעומת זה, העניק ומעניק לי חופש הרבה יותר גדול – החל מחיקוי המציאות ועד לבדיון מוחלט. כשאני כותב סיפור אני משוחרר ממגבלות. יש בכוחי לברוא דמויות, לאפיין את עולמן הפנימי ואת הסביבה בה הן חיות ופועלות, ולהפעיל אותן כרצוני. ליצור תפניות מפתיעות בעלילה על פי התנהגות אנושית מושכלת, שבה הסיבתיות בין האירועים ברורה וסבירה. לדמויות יש גם חיים משלהן, ומרגע שנולדו על שולחן הכתיבה הן לא פעם מתמרדות וכופות עלי להוביל אותן בנתיבים ואל יעדים שלא תכננתי.
היכולת להמציא אירועים והתפתחויות היא אינסופית, אך בסופו של דבר כל סיפור הוא תמהיל של מציאות ודמיון; מרקחת של אירועים שלא היו ולא נבראו, מהולים באפיזודות שחוויתי באופן אישי, או חזיתי בהן מהצד. בכולם השתמשתי כדי לברוא את הדמויות שלי ולשרת את סיפורן.
בכתיבה הספרותית אני נותן ביטוי גם ל"אני" באופן בו אני מתבונן בחיים, ביחסים בין בני אדם, במעשיהם ובמניעים שלהם. ב"סחף", לדוגמה, בחנתי מתי עולה בידי אנשים לשלוט בגורלם ומתי הם נלכדים בנסיבות חייהם בסמטאות ללא מוצא? ומה מניע נאמנות ובגידה בין בני זוג? גם רגשותַי, השקפת עולמי ועמדותַי הפוליטיות מקבלות ביטוי בכתיבה הספרותית. כאשר לסיפור יש רקע ביוגרפי אני מביע מסרים מקומיים ואוניברסאליים בקולי, וכאשר הסיפור בדיוני הם מבצבצים מקולו של המספר, או באמצעות מעשיהם והשקפותיהם של גיבורי הסיפור.
גם שפתי עברה גלגול של ממש. למרות שכלכלנים עוסקים בכל הנושאים החשובים בחיינו – עבודה, חינוך, בריאות ותרבות, מדריכַי בכתיבת מחקר הקפידו על שפה יבשה, תכליתית, שפה הפונה אל ההיגיון בלבד, נטולת כל רגש ולחלוחית. יש לתת למספרים לדבר בעד עצמם, הם טענו, מבלי לקשור להם תארים.
בכתיבת סיפורים נתתי דרור ללשוני. אני משתמש בביטויים, בדימויים, באסוציאציות וברבדים שונים של הלשון הן כאמצעי להעברת הסיפור והן כערוץ להפעלת הדמיון והרגש. השפה נועדה לרגש, להעניק לנו נחמה, לגרום לנו לזיכוך ולעתים נדירות גם להתעלות. אין זה אומר, חלילה, שפה מתיפייפת, עתירת מליצות העולה על גדותיה. אלא שפה עשירה אך מדויקת ומאופקת.
פרופ' אבי בן בסט, מחבר הרומן "סחף" בהוצאת הקיבוץ המאוחד וחבר בסגל האוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
