למזלי נפטרתי מ"האח הגדול"
לא היה שווה להיות מתועדת 48 שעות ביממה, להתערטל בפומבי, להיכנס לכל כך הרבה בתים בישראל - כי את המסר שהיה לי להעביר אי אפשר למכור באמת
ישבתי בלימוזינה שלהם שמחכה להוראה להתקדם. הולכת להיכנס לחוויה אולי הכי גדולה שהחיים יכולים לזמן לי ואני לא תופסת את גודל השעה. אני רק יודעת שהנהג משמיע מוסיקה באוטו בקולי קולות. אני, גם ככה חצי מתוחה כמו הקפיץ שעליו יושבת הפצצה האיראנית, וחצי קהת חושים, כמו בננה שהבשילה יותר מדי, רק יודעת שאם לא יהיה שקט , הנצרה תשתחרר.
הנהג לא רוצה להנמיך. אלה ההוראות שלו, המתמודדים החדשים צריכים להיכנס מהלא כלום אל הלא כלום. שלא ישמעו מה אומרים המנחים על הבמה. שלא ישמעו את "תעודת הזהות" ששודרה לקהל בחוץ ולקהל בבית. תעודת זהות של שלוש דקות, פרי צילומים של עשר שעות.
כשקהות החושים והנצרה הגיעו כמעט לנקודת אל חזור, היד קיבלה הוראת חירום מהאוזן המתחרשת שהורתה לה: תברחי. זה הצ'אנס האחרון שלך. פתחתי את הדלת של הלימוזינה ויצאתי. להקה של מפיקים עם מכשירי קשר הסתערה עלי. בסדר, בסדר הם אמרו. ננמיך את המוסיקה. רק תשאירי את החלונות סגורים.
חזרתי ללימוזינה. דרך חד סטרית. אין דרך חזרה. אני הולכת להיכנס אל הוואקום שישאב כל אטום מהנשמה שלי. מתחילים לנסוע. מבעד לחלונות הסגורים אני שומעת את שאגות הקהל. הדלת נפתחת ואני יוצאת אל הפלאשים ואל המצלמות שהולכות ללוות את הבכי, את הצחוק, את הצער, את החיבוטים ואת החיכוכים שלי בשבועות הקרובים.
מחיאות כפיים לכבודי?
הם אמרו לי להיות נחמדה לצלמים, לעמוד, להסתובב, לנופף. שאני אנופף? מה אני, מדונה? בגלל שאני לא מדונה גם לא נעלתי עקב 20 סנטימטר וגם לא שמלת פאייטים זוהרים. המוסיקה בקולי קולות של הלימוזינה התחלפה בצרחות הקהל. לי הם צורחים? למה? מה עשיתי? מה הם יודעים עלי? נכון, נבחרתי מתוך עשרות אלפי אנשים שכל אחד מהם היה מוכן לוותר על הכבד שלו כדי להתקבל. זה מצדיק מחיאות הכפיים למי שאין להם מושג מי היא?
הכנסתי את הידיים לכיסי המכנסיים שלא היו להם פאייטים והלכתי לכיוון המדרגות שלוקחות אל המראה הגדולה שדרכה כל העולם יראה אותי ואני לא אראה אף אחד מחוץ לבית למשך תקופה שבדיעבד אני יודעת שהיא נצח.
אנשים שואלים, האם את היית מודעת למצלמות שצילמו 48 שעות ביממה? כן, הייתי מודעת. כשהתלבשתי והתפשטתי הייתי מודעת, בעיקר חשבתי איך לא לעשות פאדיחות לילדים שלי. מה שמבהיל הוא ההתערטלות הגדולה יותר, של הרגש, בחשיפה הטוטאלית של כל מי שאני כאדם, אימפולסיביות, רגישות, ילדותיות, אכפתיות, עקשנות, הקשבה לאחר. אז לא הייתי מודעת למצלמות. צרחתי על ארז כאילו אין אלוהים ואין מצלמות. חיבקתי את הכאב של הילה שונאת הערבים והשמאלנים כאילו אין מחסומים.
לא ידעתי או לא הייתי מודעת לכך שכל כך הרבה אנשים ראו אותי במערומי כל כך הרבה שעות. רק אחרי שיצאתי הבנתי שהייתי חלק מהבית של המון אנשים משך חמישה שבועות. הם ניגשים, הם מדברים איתי כאילו אני בגופי ישבתי איתם בסלון. והם ממשיכים איתי שיחה שהם התחילו כשהייתי על המרקע שלהם, כלואה בנווה אילן.
הפטריוטיות שלי שונה משלכם
בעיקר הם מתווכחים איתי על הצבא ועל המחסומים. היום ברחוב צעקו עלי נערים: כל הכבוד לצה"ל, מוות לערבים. מתברר שאני שונאת ישראל. ואני לא מוותרת. אני ניגשת אליהם ואני מדברת איתם, בלי שאף אחד יערוך את הדברים שלי. אני אומרת להם שכל מה שאני עושה זה מתוך פטריוטיות. אולי לא זו שהם מכירים. ושאני קמה ב-03:00 בבוקר לעמוד במחסום לא כי אני שונאת את המדינה, אלא כי חבל לי להפסיד אותה. אני מגלה להם שיש כיבוש. אני מספרת להם שעוד מעט, כשהם יהיו חיילים יהיה להם הכוח להחליט אם נער בגילם יכול ללכת לבית הספר או לא, ואם אמא שלו תגיע לבית החולים או לא. ושיתארו לעצמם שמישהו בגילם היה יכול לעצור אותם באמצע הרחוב ולהחליט שהוא יישאר כפות, עם סמרטוט על העיניים, באמצע הרחוב, עד שיוחלט אחרת.
ואז, נער אחד, כבר כמעט גבר-גבר אומר: שיעיז מישהו להגיד לי מה לעשות, אני יפוצץ את האמ-אמא שלו. ואני לא יודעת אם הוא חושב על חגורת נפץ או שזו רק צורת דיבור. בכל מקרה אני מפנה אותם לאתרים של שוברים שתיקה ושל בצלם ושל מחסום-ווטש. שילמדו משהו שלא אומרים להם בבית הספר וגם לא בטלוויזיה.
הם מקשיבים. ילדים בני 17 רוצים להקשיב. חלק גדול מרצון ההקשבה שלהם נובע מהעובדה ש"סלב" מדברת איתם. מה זה משנה. מתוך שלא לשמה הם באים לשמה.
שואלים אותי אם היה שווה. עכשיו אני יכולה להגיד בלב שלם שלא, לא היה שווה. נכנסתי כדי למחות על מה שנראה לי כמו התאבדות איטית של המדינה. על הכיבוש. זה לא מוצר שאפשר למכור. כל ביקורת על ההתנהלות של הצבא מתפרשת אוטומטית כרצון להרוס את המדינה מבפנים.
כל גלוח פטמות יכול לקום ולהגיד על 400 נשות מחסום-ווטש, שהגיל הממוצע שלהן והגובה הממוצע שלהן הוא 102 - שהן מרביצות לחיילים ויורקות עליהם. וזה נשמע טבעי לגמרי. אף אחד לא שואל את עצמו איך נשים מבוגרות מסוגלות פיזית להרביץ ולירוק על חיילים, וגם אם כן, איך אף אחת לא הועמדה לדין.
לפעמים אני שואלת את עצמי, מה זה השיגעון הזה ללכת ולשכב על גדר תיל בשביל להגיד לאנשים מה שאף אחד לא רוצה לשמוע. אני, שיש לי מה למכור והמקצוע שלי הוא להופיע לפני קהל, יכולתי לקחת את הפלטפורמה הנפלאה הזאת ולמכור את עצמי כמו שמוכרים חומוס. יכולתי לשתוק בקשר לכיבוש ולספר סיפורים מצחיקים ומרגשים ולא סיפורים מרגיזים. יכולתי לעשות לביתי, והלכתי לעשות מה שנראה לי הכי נכון לעשות לבית הלאומי שלי. והנה אני אויבת.
יצאתי מהבית של האח הגדול אבל הבית לא יצא ממני.
שבועות אחרי שיצאתי משם, עדיין, כשאני מתלבשת עוברת בראש שלי מחשבה מבוהלת, תיזהרי, מצלמות. ובקניון רצים אחרי בני נוער וצועקים: "עדנה, אנחנו מעריצים אותך", ואני עומדת מולם, כדי להתבשם משארית 15 דקות התהילה, ושואלת אותם למה הם מעריצים אותי. מה יש, שיגידו שבחי בפני. הם אומרים שהם מעריצים אותי, כי נגעתי באלירז.
עדנה קנטי , פעילה במחסום-ווטש , השתתפה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול"
לפנייה לכתב/ת 
