תנו לנו את טורקיה אנטישמית

בכתבה נרחבת על ראש הממשלה הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן ששודרה בסוף השבוע, תוארה טורקיה כמדינה הנסחפת לכיוון האיסלאם הרדיקלי. כפי שהעיד אחד המרואיינים הטורקים בכתבה: "אתה קונה כרטיס לאירופה ומוצא עצמך בדרך לטהרן".

הכתבה אכן יצרה את הרושם שטורקיה מקצינה והולכת, תוך ניסיון לחבק ולאשש את הפראנויות הישראליות הרגילות ואת הפחד מפני התחזקות האיסלאם, אולם היא הכילה פרדוקסים רבים מדי. בכל מקום שתועד, כולל בבית הספר האיסלאמי שבו למדו ארדואן, חברי הילדות שלו וחברי מפלגת השלטון, היחס היה חם, לבבי ופתוח. מי שהקשיב לדוברים ולא לפרשנות המאולצת של הכתבת יכול היה גם לשמוע שמרביתם אינם מפקפקים בזכותנו להתקיים בשלום ובביטחון.

למעט דוברים של קבוצות שוליים קיצוניות, השאיפה של כולם היא לסיים את הסכסוך ולהתקדם לקראת שלום באזור.

נכון, ייתכן שארדואן שונה מהם. ייתכן שהוא אנטישמי, או שהיה כזה בצעירותו כשכתב מחזה שהציב יחד את הבונים החופשיים, הקומוניסטים והיהודים בתפקיד אויביה של טורקיה. יכול להיות שהוא חושב דברים דומים גם היום וברור שאינו שופע אהבה לישראל. אולם את מדינתו צריך לשפוט לא על פי עמדות אישיות אלא על פי העובדות בשטח.

השאלה האמיתית לא נוגעת לדעותיו של ראש הממשלה, אלא לפעולותיה של טורקיה בעניין האיסלאם, אירופה וישראל. האם טורקיה הולכת ומקצינה בכיוון הדתי? האם בכוונתה לנטוש את המחנה המערבי ולהצטרף לציר הרשע? הנה העובדות:

ארדואן הוא המנהיג הפרגמטי והפתוח ביותר שהיה למדינה מזה שנים. בעשר השנים האחרונות הוא שיפר לבלי היכר את יחסיה של טורקיה עם כל השכנות בגבולותיה – מבולגריה ויוון במערב עד סוריה וארמניה במזרח. הוא מתייחס ברצינות למיעוטים בתוך טורקיה ומקדם את זכויותיהם וממשיך להשקיע מאמצים ניכרים בהתקדמות לקראת שיחות הצטרפות לאיחוד האירופי.

אחרי שבע (!) שנות שלטון של מפלגת הצדק והפיתוח הדתית, אין שום שינוי לרעה במצבה של החילונות בטורקיה. ברחובות אנקרה ואיסטנבול שותים ראקי ובירה כאילו אין מחר, להקות רוק מנגנות ברחוב אסתיקלאל עד השעות הקטנות, ובבתי הספר תוכנית הלימודים לא השתנתה כהוא זה. מפלגת השלטון ניסתה אמנם לחולל שינוי בחוק שיאפשר לנשים בכיסוי ראש ללמד וללמוד בבתי ספר ובאוניברסיטאות – אפשרות שנתפסת אצלנו כמובנת מאליה – אולם הניסיון נתקל בהתנגדות איתנה והוויכוחים בנושא עדיין נמשכים.

בשונה ממדינת ישראל הפתוחה, המערבית והמודרנית, גם היום הנישואים, הגירושים וכל שאר ענייני המעמד האישי בטורקיה האיסלאמית חילוניים לגמרי. מרבית האזרחים אינם מרגישים צורך לעבור דרך הממסד הדתי בטקסים הקשורים לחייהם וגם בעניין הזה הממשלה לא חוללה שום שינוי. גם יום החופש השבועי הוא עדיין יום ראשון, כמקובל במערב, ולא שישי כמצופה ממדינה מוסלמית.

למעשה טורקיה היום היא מדינה דמוקרטית, פתוחה ומתוקנת יותר משהייתה אי פעם. בחודשים האחרונים נעצרו עשרות קצינים בכירים מאד בחשד שתכננו הפיכה צבאית לפני מספר שנים, אולם הצבא בחר שלא להתערב. הסיבה העיקרית היא שמפקדי הצבא מבינים שהמצב עתה שונה מבעבר. לא מדובר יותר בניסיונות של מפלגות קיצוניות לפגוע בדמוקרטיה ובעקרונותיה החילוניים של המדינה אלא בחשד מבוסס נגד קבוצת קצינים, ובהליך משפטי תקין ומסודר שנעשה בתאום בין הרשויות.

כמו ידידתנו הגדולה ארה"ב, גם הממשלה בטורקיה סבורה שעלינו למצוא פיתרון לסכסוך עם הפלסטינים והעולם הערבי ולהתקדם לשלום, וכמו רוב המדינות בעולם סבורים הטורקים שאנו האשמים העיקריים בהתמשכות המצב. זה כואב, זה אולי לא לגמרי הוגן ואובייקטיבי, אבל זה ודאי לא הופך אותם למוסלמים קיצוניים.

אז יכול להיות שכל העולם נגדנו. יכול להיות שיש אנטישמים בכל מקום. אבל אם אנחנו רוצים להבין מה באמת קורה בעולם, כדאי שנתחיל מהצגה מדויקת של העובדות.

פרופ' דרור זאבי, המחלקה ללימודי מזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון