מדגלים עצמנו לדעת
משנה לשנה מתנוססים דגלי הלאום מוקדם יותר. נדמה שהדגלת היתר מבטאת חוסר ביטחון בקולקטיביות הלאומית
ראיתי אותם כבר בשבוע שעבר. גם טיפות הגשם של חודש מארס הופתעו לראות את הדגלים כחול-לבן שהתנוססו על התרנים בהמשך לשדרת הדקלים בפרדס חנה, עיירת הסידורים שלי. מה, כל כך מוקדם? בדרך כלל הפועלים מטעם הרשויות המקומיות, לא משנה בני איזה לאום, מופיעים אחרי שביעי של פסח ומתקינים את הדגלים לקראת ימי הזיכרון הלאומיים, בואכה יום העצמאות. מה קרה שהשנה יצאו כבר שבועיים לפני ערב פסח?
התרנים הללו הזדקרו בשבוע שעבר גם במקומות אחרים בארץ, והעובדת החביבה בסרבל של תחנת הדלק דחקה בי לרכוש דגלון כּחולבן עם תורן קטן, לדלת המכונית. מה קרה? למה כל כך מוקדם? הרי עדיין לא הסרנו לגמרי את האיפור מנשף פורים. האם ייתכן שהשנה הוקדמה עונת הייחום של התרנים?
פעם היו תולים את הדגלים יומיים לפני יום העצמאות. הם היו נתלים מורכנים, ליום הזיכרון, ונזקפים עד לקצה התורן למחרת, אבל בעשור האחרון מקדימים בכל שנה עוד ועוד. אולי בעצם גם יום השואה שלפני יום העצמאות מחוייב בהרמת ראש לאומית? כך למדנו במסע לאושוויץ. ובעצם, חג הפסח גם הוא חג לאומי לעילא, הרי "בחודש האביב, בארבעה עשר בו... היום הייתם לעם" (שמות י"ב). אז למה לא לדגֵל אותו? ובעצם, למה לא להזקיר את התרנים כבר חודש לפני כן, בארבעה עשר בחודש אדר, בפורים? גם אז כבר היינו לעם, ועוד איזה עם. אחרי שנפל הפּוּר התהפכו היוצרות ועשינו בהם שפטים כאלה, שיצא עשן. כמעט שמונים אלף גויים הרגנו שם, ואחר כך ערכנו משתה.
והנה, בדיוק חודש לפני פורים, חל החג הכי לאומי וגאה שיש – ט"ו בשבט. לאומי, לא? אז אפשר להניף את הדגל כבר בט"ו בשבט, מבלי לחכות לפורים. ומה – חנוכה לא חג לאומי? זה שלא היה בידי המכבים דגל הטלית ומגן דוד זה אומר שלא צריכים להיות גאים בהם היום? הם החזיקו מעמד מאה שנה עם ממלכה אף גדולה מגבולות ישראל של היום.
בעצם, גם יום כיפור כבר מזמן הפך מיום של חשבון נפש אישי, לחג לאומי-לאומני. בראש השנה משווקים לנו ברשתות השיווק דפי ברכות על פי מיני המזונות, ולפיהם מבקשים מאיתנו לייחל שאויבינו ייכרתו, יסתלקו, ייתמו וכיו"ב ברכות של אהבת אדם. אז מה, שהאזרחים יקראו את כל אלה בערב ראש השנה מבלי לדגל את הנשק, או לנשק את הדגל?
ואז, אם תתעקשו ללכת אחורה, נקטע הרצף הלאומני בחג המבורך ביותר, משובב נפש ולו ליום אחד, ומאפשר לשמוח ולהתהולל בו מבלי להתחייב ללאומיות מזקירת גאווה, ובלי הדגלים המתנופפים ברוח. ט"ו באב. חג האהבה, שממריצה את ההורמונים שמסעירים את הבנים והבנות בין הכרמים והצימרים ורחבות הריקודים. אפשר לנוח לרגע מהדגלים.
אבל לא לעולם חוסן, כי בעטיו של חוק ברית הזוגיות, עלולים בתי הדין המיוחדים לקבוע גם למי מותר יהיה לרדוף אחרי מי. ואז, דגלי הלאום ירדו מהתרנים וייתקעו בצמותיהן המתנופפות של הבנות, כי לא לכל אחד מותר לרדוף אחרי בת ישראל כשרה עם דגלון בצמתה. לעומת זאת, הוא יוכל לזכות בדגלון. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, על קברו.
אולי הרחקנו לכת קצת עם ההדגלה המוגזמת הזו? אולי היא תגובת-יתר לפיחות שחל בעוצמה הטבעית של תחושת הקולקטיב היהודי-ישראלי? יתכן שבעבר, כשהדגלים הוצאו מהאריזות רק ליום העצמאות, היה בכך מן האיפוק, מין אנדרסטייטמנט של קולקטיביזם, דווקא מתוך מודעות לעוצמתו ביום-יום, שלא מנפנפים בה. האם הדגלת היתר כיום מבטאת חוסר ביטחון בקולקטיביות?
לפנייה לכתב/ת 
עוד לפני פסח. למה?
צילום: AP
מומלצים
