במקום נעל היא שכחה את החוטיני האדום
היתה עליה שמלונת קצרצרה לבנה שחשפה רגליים חטובות, שריריות ונהדרות ומחשוף עמוק וצר שהגיע מתחת לטבורה וגילה שגם מתחת לשמלונת היא צבועה בלבן. גם פניה הסתתרו מאחורי מסיכה לבנה עם חיוך עדין ונצחי. סיפור
זהר היא חברתי הסטרייטית שאני מנסה להחזיר בשאלה כבר הרבה זמן, אבל היפהפיה שתמיד לבושה בצניעות מוגזמת היא גם עקשנית ללא פשרות, ומיד כשאני מתחילה בפיתויים שלי היא מפסיקה אותי בחיוך הורס ומדקלמת לי את עקרונותיה:
"אם את רוצה שנישאר חברות אז כדאי שתפסיקי עם הפלרטוטים האלו. את חושבת שתוכלי להמשיך ולספר לי על הכיבושים שלך ואני על הזאבים שלי אחרי שנבלה לילה במיטה? את חשובה לי יותר מזיון חד פעמי, תשמרי על ההורמונים שלך למישהי אחרת ואחרי זה תספרי לי חוויות".
ואני מתאפקת וההורמונים שלי משתוללים עוד יותר, ואני יודעת שהיא יודעת.
סופשבוע הגיע, מסיבת נשים אצל אורנה. תחפושות חובה היא ביקשה, ויין כיד המלכה היא הבטיחה. זהר מסרבת להתלוות אלי:
"אני לא יוצאת איתך לדייט", אמרה, "את תשקי אותי ותגעי בי ותעשי לי דברים ששתינו נצטער עליהם אחר כך. וחוץ מזה זה יקלקל לנו את הניתוחים שאחרי. לכי, תבלי, תשתוללי, וחזרי אלי עם הסיפורים ההזויים שלך".
הלכתי לבד, לבושה בבגד גוף שחור הדוק ובמסיכה של זאבה. אחרי שהתרגלתי טיפה למוזיקה הרועשת ולכל החיות והפיות שמרחפות מסביב הבחנתי בפעילות חריגה באחת הפינות. כשהתקרבתי ראיתי כוורת של דבורים טורפות מזמזמות סביב אחת סינדרלה מהממת שגופה צבוע לבן מכף רגל ועד ראש. היתה עליה שמלונת קצרצרה לבנה שחשפה רגליים חטובות, שריריות ונהדרות ומחשוף עמוק וצר שהגיע מתחת לטבורה וגילה שגם מתחת לשמלונת היא צבועה בלבן. גם פניה הסתתרו מאחורי מסיכה לבנה עם חיוך עדין ונצחי.
נכנסתי לכוורת, שילבתי את זרועי השחורה בזרועה הלבנה ובטבעיות חילצתי אותה מנחיל הדבורים המזמזמות ולקחתי אותה לשוח ביער שמאחורי הבית.
"תודה", היא אמרה, "הרעש היה נורא, ויש לי אלרגיה לדבורים".
פסענו בין העצים החשוכים כשהלובן שלה בוהק על רקע היער האפל.
"זאבים לא מפחידים אותך?" שאלתי.
"לא במיוחד", היא ענתה, "לפעמים אני אוהבת לפחד קצת, זה מרגש, בעיקר כשלזאב יש שינים חדות ולב רך".
ביקשתי לראות את פניה והיא סירבה
חדרנו למעבה היער. היא סיפרה לי את סיפור כיפה אדומה בנוסח מעורר שלא שמעתי מעולם, ואילו ואני סיפרתי לה את הסיפור מנקודת מבטו של הזאב. שאלתי אותה למה היא לבנה והיא ענתה שלבן זה טהור ונקי ובתולי והיום היא מרגישה כמו כלה, אבל מתחת ללבן היא אדומה, הנעליים שלה אדומות והלב גם הוא. ביקשתי לראות את פניה והיא סירבה.
"זה לילה פלאי ואני לא רוצה לשבור את הקסם. אני אוהבת לילות עם ירח מלא", אמרה, "לילות כאלה הם לילות מכושפים, גם יום ההולדת שלי הוא בליל ירח מלא, אבל השנה יש ליקוי לבנה מלא ביום הזה".
"ואיך תחגגי?"
"במסעדת זכוכית בשמיים על גג העולם, עם יין אדום ואחר כך איתך".
הגענו לבריכה צלולה ומוארת והתיישבנו על שפת המים. היא חלצה את נעליה האדומות וטבלה את רגליה הארוכות במים. שמלתה הקצרה חשפה לרגע תחתונים זעירים אדומים כמו דם על הגוף הלבן.
"עוד מעט חצות”, אמרתי, "והקסם ייגמר".
"הקסם רק מתחיל”. היא לחשה.
אז כבו האורות והחושך היה מוחלט. הורדתי את מסיכתי והרגשתי שפתיים רכות נוגעות בשפתיי ולשון רותחת פולשת לתוך פי. רעדתי מהזרמים שעברו בי ונתתי לברקים להכות בי ולקסם לכבוש אותי. כשהפסיקה פתאום עצמתי את עיניי וחיכיתי לעוד, אבל לא היה עוד. האורות נדלקו ואני פקחתי את עיניי.
מי הבריכה היו שקטים וחלקים והמקום לידי היה ריק, כמעט ריק. תחתוני חוטיני זעירים אדומים נחו שם, מיותמים.
חזרתי למסיבה הרועשת, אבל סינדרלה לא היתה שם ואף אחת לא ידעה מי היפהפיה שהסתתרה מאחורי המסיכה הלבנה.
למחרת פגשתי את זהר בקפה השכונתי, סיפרתי לה את מעשה סינדרלה ואמרתי לה שאני מאוהבת.
"תשכחי ממנה", אמרה זהר, "אפילו נעל היא לא השאירה, והחוטיני יתאים לכל אחת רזה".
"לא יכולה לשכוח", אמרתי, "היא הזמינה אותי ליומולדת שלה".
"מתי? איפה?"
"בליקוי הירח הבא במסעדה בשמיים", אמרתי ונשמעתי כמו מטומטמת.
זהר היא ילדה חכמה, ובמקום לצחוק היא לקחה את זה ברצינות.
"מסעדה בשמיים זו המסעדה בראש המגדל הגבוה שבעיר", ניחשה בידענות. "וליקוי ירח, בשביל זה יש את גוגל".
הסתכלתי עליה בהערצה כשגיגלה במהירות והכריזה בניצחון על תאריך הולדתה של סינדרלה.
נשקתי את זהר על שפתיה וצרחתי: "זהר אני אוהבת אותך!" היא התפתלה במבוכה, מגמדת את עצמה למבטי יושבי השולחנות הסמוכים.
"סליחה, סליחה”, התנצלתי, "הצלת אותי. גם שכל, גם יופי, גם גוף, וגם לב, את המלכה שלי”.
בפתח המסעדה המפוארת בראש המגדל עמדה נערה יפה ושאלה אותי אם הזמנתי מקום מראש.
"אני חושבת שמחכים לי", אמרתי.
היא הסתכלה עלי בפליאה ואמרה: "לכי ובדקי".
עברתי בין השולחנות והצצתי בפני כל הנשים. לא ידעתי בדיוק מה אני מחפשת, אבל קיוויתי לאיזה ניצוץ מוכר של עיני דבש, שפתיים רכות, או מלכה שיושבת לבדה, הרי גם היא מכירה רק זאבה בבגד גוף שחור והדוק. הסתכלתי מתחת לשולחנות, אולי אראה רגל לבנה בנעל אדומה, אבל לשווא. לאחר הסיבוב השלישי הכרתי כבר את פניהם של כל הסועדים והם החלו לברכני בניד ראש כמכרה ותיקה. חזרתי מיואשת לנערה שבפתח.
"לא, היא לא פה”, אמרתי, "אולי טעיתי במקום או בזמן".
"אולי את יודעת את שם האורחת?" שאלה.
היססתי לרגע, ואז עניתי: "סינדרלה".
"אהה", אמרה בחיוך, "בואי אקח אותך".
היא הובילה אותי למרכז המסעדה ופתחה לי דלת של מעלית קטנה; על קיר המעלית היה כפתור בודד, והכתובת מתחתיו אמרה 'גג העולם'. היא לחצה על הכפתור והמעלית החליקה מעלה לשמיים. היא פתחה לי את דלת המעלית ואני יצאתי לגג העולם. לרגע הרגשתי שאני בחלל. הייתי בתוך כדור זכוכית שקוף, מעלי כוכבים וירח צהוב וענקי ומתחתיי במעמקים אורות העיר המהבהבים. לקח לי כמה שניות להתרגל לאפלה ולראות שלחן בודד עם נר דולק ובקבוק יין אדום.
זהר ישבה שם בשמלה לבנה קצרצרה עם מחשוף עד הטבור ורגליים ארוכות, ארוכות ולבנות.
לפנייה לכתב/ת 
היא מרגישה כמו כלה, אבל מתחת ללבן היא אדומה
צילום: Index Open
מומלצים
