הסדר הנשי שלי

יציאה מבתים שמשקופיהם מרוחים בדם, מעבר צר בתוך מים ולידה של עם. קריאה נשית של חג הפסח

חנה פנחסיפורסם: 22.03.10 , 09:47

רגע לפני שנקרא שוב את דבריו של הרב שלמה אבינר, שאפשר להיות מוכנים לפסח בחצי יום, שאבק זה לא חמץ ושילדים הם לא קורבן פסח, ובסוף שוב נעבוד עד הרגע האחרון ונגיע תשושים לסדר - אני רוצה להקדיש מחשבה למקום שלנו, הנשים, בליל הסדר.

בדור האחרון הציע הפמיניזם היהודי באמריקה כמה הצעות הנוגעות לפסח עבור נשים: יש מי שמוסיפה תפוז ממורמר ומוחֶה לקערת הסדר, ויש מי שמניחה את כוסה של מרים מלאה במים לצד כוסו של אליהו - אלו המים של היאור שעל גדותיו עמדה מרים וצפתה במשה, אלו מי ים סוף שלאחר חצייתו שרה מרים לה', ואלו גם המים המתוקים מבארה של מרים שהחייתה את אבותינו במדבר. הרבה מים חיים בכוס הזאת.

ובכל זאת, זה ליד, רק תוספת. כמעט טלאי. בפסח הזה אני רוצה שנהיה, כל הנשים, חלק ממשי מהסדר. שתי תמונות - אחת של יציאת מצרים והאחרת של ליל הסדר - מציעות מבט חדש-ישן שמאפשר לי להגיע אחרת לליל הסדר שייכת, מעורבת, מרוממת. הנה הן:

תמונה ראשונה - יציאת מצרים

דיברה תורה בלשון בני אדם, והקב"ה מתואר בסיפור יציאת מצרים כאיש אמיץ שגאל אותנו מעבדות "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה". בשירת הים נאמר במפורש "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" - המאבק בין ה' לבין פרעה נדמה כמאבק בין כוחות גבריים עצומים.

ובכל זאת: תנו רגע מבט אל הזמן המפחיד שבין מכת בכורות ליציאה ממצרים: על העם להישאר סגורים בבתים, "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר" המשקופים והפתחים החתומים מרוחים בדם. ברגע אחד, מצווים כולם לצאת, להגיח בחיפזון מתוך הבתים, ולהימלט החוצה. אלה רגעים שיש בהם סכנה גדולה. רק אחרי שיושלם המעבר הצר בתוך מים ויגיע העם אל הצד השני – תושלם הגאולה, ויוולד עם.

התיאור של יציאת המצרים הוא אכן תיאור של לידה, מהרחם הסגור, הפתח המדמם, המעבר הצר בתוך ים סוף, המהירות ועד לתחושה העמוקה של סכנה הנרגעת רק לאחר היציאה מהמים. הקב"ה הוא המיילד/ת. תמונת הגאולה הנשית נוספת אל הגאולה הגברית שהכרנו עד כה, והיא מאוד חיונית לי בליל הסדר כי היא נותנת מקום בחיינו הדתיים והרוחניים לכל רובדי הקיום האנושיים הגבריים והנשיים. היא מרחיבה את ההבנה שלנו בפשט התורה ממש למה שאירע לנו אז. (ולתוספות בעניין תציצו בספר הנהדר של אילנה פרדס "הביוגרפיה של עם ישראל").

ואחרי שבגאולה עצמה מתבהרים החלקים הגבריים והנשיים, אפשר להפנות עוד מבט אל ליל הסדר עצמו ולגלות איך הוא יכול, כמו יציאת מצרים, להיות שלנו, הנשים, ואנחנו יכולות להוביל אותו כמו שלאורך הדורות הוא מונהג על ידי עורכי הסדר: סבא אבא ובניו אחריו.

תמונה שנייה – "קָרֵב יוֹם", אילנה רובינא וליל הסדר

היזכרו רגע בפיוט "קָרֵב יוֹם" מתוך ההגדה. חיבר אותו הפייטן ינַיי שחי בארץ הזאת לפני 1,400 שנה, וכאן תראו את חנה רובינא שרה את הבית האחרון שלו. הפיוט מחזיק תמונה עזה שכולה נטועה בעולם שלנו, גם היום. יש בו חרדה מקטסטרופה של גאולה מתקרבת: "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה", אבל עוד לפניה מבקשת רובינא על הארץ הזאת בלשונו של יניי ובמבטא גלותי: "שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה". כל-כך נכון גם לימים האלה. בעיניי, כל הכיסופים מתגלמים בהודאה "כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה" שממנה עולה לבסוף תחינה שאולי סוף סוף "תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה".

אני מזמינה אתכם למבט אפשרי אחר בליל הסדר. תראו את חנה רובינא שרה את "קרב יום", תנו לעצמכם דקה וזהו. תראו אותה, כל כולה אומרת ערגה, תפילה. הסדר כולו שלה וממנה. תתעלמו רגע מהסיטואציה המלאכותית, ליל סדר מצולם של פעם, תרשו לעצמכם להתפעם ותחשבו: האשה הזאת היא חילונית ושחקנית דגולה, היא משם, מהגלות. רואים שהיא שרה את הפיוט הזה מתוך זכרונות עמוקים ממקום רחוק, ובכל זאת - היא לגמרי כאן בישראל, משלנו. לרגעים נדמה לי שאני רואה בה את כנסת ישראל עצמה, מתחננת על נפשות כולנו, מתוך כמיהה וחרות אמיתיים. האם כמוני תביטו בה שוב ושוב?

אני מעבירה לנגד עיניי את סיפור הלידה של העם שלי לפני אלפי שנים בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, אני מביטה בחנה רובינא ואני יודעת באיזה אופן חדש אבל עתיק מאוד שנשים יכולות וצריכות לערוך סדר, לשבת בראש שולחן לשיר את "קרב יום", אבל גם את ההגדה. בגלל חנה רובינא ואלפי נשים כמותה, ובגלל הנשיות שבגאולה עצמה. קָרֵב יוֹם.