מת לחיות

אייל מגד, יליד 1948, סופר, עורך, בנם של הסופרת אידה צורית והסופר אהרן מגד. בין ספריו האחרונים "סודות ובגידות", "ארץ אשה", "זוג". זכה בין היתר בפרס היצירה של ראש הממשלה לשנת 2004.

ספרו החדש, "איך לחיות" הוא וידוי הכתוב בסגנון זרם התודעה, בו עורך מגד חשבון נפש נוקב, וחושף, לראשונה, מהלך מפתיע ורב משמעות שקרה לו לאחרונה – אימוץ ילד

46

החיים הם משאלת מוות. החיים הם אורות רומזים באפלה, ושחר נפלא פרוש עליהם. כמו רגע לאחר הבריאה, שום דבר כבר לא תלוי בי. אני מרגיש חופשי לגמרי. זהו הרגע שבו אני ואלוהים משתווים.

אולי זאת הסיבה לַשלווה שירדה עלי, לשמחה שתקפה אותי, כשהגענו לַמקום שכוּח-האל בלב השממה הצחיחה, הקפואה, עם גבבות בתי העץ לאורך הדרך משדה התעופה. והעיר, שאט-אט הצטברה, נחשפת לעינינו בחשֵכה, סתמית ומאיימת, כאילו עליה עצמה יוטל עונש אם לא תמלא עד תום את תפקידה כעיר גזירה.

איך לחיות לפי אייל מגד (צילום: אלכס ליבק)

פתאום התבטל הפער בין הנוף שבחוץ לבין הנוף שבפנים. הנוף החיצוני והפנימי התאחדו לרגע נדיר. שום דבר משובב נפש, שום שׂכיית חמדה, לא הפריעו לתמונת העולם שלי להתממש. שום דבר מיותר, שום אשליה, לא עמדו ביני לביני וביני לבין העולם. כאילו הגעתי סוף-סוף למחוז החפץ האמיתי, לְמה שרציתי להוכיח. כאילו הדימויים הסיביריים, התפאורה הקודרת, הם שפת האם שלי.

כשאני צועד לאורך הנהר האפור הבלתי מתפשר, נהר מהעולם הקודם, כשאני מופתע עד כמה הנוף המסוגף מדבר לליבי ונוסך בו שלווה, עד כמה הכיעור ממכּר, עד כמה הוא מרתק אותי הרבה יותר מיופי – אני נוכח עד כמה הרחקתי לכת כדי להתאחד עם שפת האם הזאת. בבת אחת השִכבה הנוּקשה התרככה. עד כדי כך שהרגשתי, שלהביא ילד מהמקום הזה הוא הדבר המתבקש, המעשה הטבעי ביותר שאני יכול לעשות.

47

"מיום שנולד הוא לא מפסיק להפתיע", אמר אבי כשמלאו לי שישים. אבל גם היום, אחרי שעברתי על מידותי והגעתי עד הנה, אני עוד מחכה לרגע שבו אפתיע את עצמי. כי עדיין, גם בַּמקום הנידח הקפוא, גם במקום שבו הלב הפשיר ונפתח, והסכים להפוך ילד זר לילד שלי – עדיין אני נאחז במילים כדי לא לטבוע; עדיין אני מסמם את עצמי בדימויים שאני מלקט ברחובות הצחיחים, בתקווה להגיע באישון לילה לדימוי שיכריע את הכף. כאילו הדימוי הוא זה שיקבע, כאילו הוא זה שיחרוץ את דיני – ולא המעשה מרחיק הלכת שאני עושה.

אבל אני אפתיע את עצמי רק כשאפסיק להיאחז במילים. אולי זה כבר קרה, אני עוד לא יכול להגיד. אולי זה קרה אותו יום בשעות אחר הצהריים, כשהשמש התנערה לרגע מהכפור והעולם האיר לנו את פניו. אולי רק אז הרפיתי מהן. רק אז, כשהוא הפך לילד שלי.

48

זה לא היה הוא, זה הייתי אני. הנה אני שחיפשתי כל השנים. האני שחזר מהכפור, האני שהפשיר. תראה את האור הסתווי הצהבהב הרחום, את שלושת הילדים סמוקי הלחיים המאלפים כלב בחצר, את האשה הנשענת על מקל, מגיחה אל הגינה מאחד הבתים כדי לבדוק את תכולת המרתף שלה לקראת החורף. הוּ, הוּ, הא, הברות של התפעלות עמוקה, של התרגשות מתוקה, הברות המתארות את העולם בראשיתו: הנה חתול, הנה ילד, הנה אשה. פתאום שפתֵי אם. ויהי אור.

כשחזרנו מהטיול הוא מיאן להסיר את מצנפת הצמר ואת המעיל, ולהצטרף לפעוטות האומללים שישבו על הסירים בעמק הבכא שלהם. הוא פרץ בבכי תמרורים ונצמד אלינו. הוא כבר היה הילד שלי, ולא יכולתי לעזור לו. הר של תקנות מרות הפריד בינינו.

לשעה חטופה נגה עליו אור: האשה העלתה את נפשו מהשאול, ואז הלכה ושוב השתרר אופל. אלה פני העולם: אור וחושך. הגורל הוא מעיל העוטף את הנפש. הגורל הוא מחוץ לתחום הבחירה שלי. הוא הבחירה של האל. קרה לי דבר גדול: הייתי לשעה נדירה אני בגילו, במעילו. אני המשווע לגאולה ולא נגאל. דרכו הזמן נעצר במעגלו ויכולתי לעשות את הבלתי ייאמן: לשנות את שני הגורלות. כשנפרדתי ממנו, נפרדתי משני ילדים בבת אחת, ממנו וממני. זה היה רגע אכזר ונהדר.

49

אני חי עכשיו את שורש הדברים. את מה שרואים ואת מה שלא רואים. אני חי בו-זמנית את המצולות ואת המציאוּת. אני חי כמו שמעולם לא חייתי, חיים כפולים. אני חי על סף המוות ועל סף החיים. ההתגלות שבעקבותיה הכול מתהפך לא פקדה אותי בהיכל תפילה, או באתר עלייה לרגל, אלא בבית יתומים. באחר צהריים קפוא אחד, שהפשיר לשעה קלה, נוכחתי במה צריך להאמין.

אין מילים לתאר את השינוי שהתחולל מאז אותו יום בנופי הנפש, שאגמים קטנים צלולים נקווּ בחגוויה. אלא שבניגוד למאמינים שמחכים לאות בכליון עיניים, לי לא היה מושג מיהו האלוהים ובמה להאמין. הצטרפתי למסע בעל-כורחי, אחרי שהתנגדתי לו בכל מאודי ואחרי שניסיתי לסכל אותו בכל דרך. גייסתי את מי שרק יכולתי כנגדו.

כבר קרה שהמתנגד הכי גדול הפך לגדול המאמינים, אם כי אני חייב להודות, שרוב אלה שאוזנם היתה קשובה לקִטרוגים שלי, ואף הזדהו איתם, ראו לנכון לציין שבין השיטין תמיד ביצבץ איזה היסוס, או ספק: אולי בכל זאת טמון כאן סיכוי עבורי; תמיד הסתננה החוצה, למרות הכול, מין התלהבות כבושה. אין להכחיש, שבעיצומם של מאמַצי הסיכול שלי הכרזתי שהטירוף הנשי הוא השפיות היחידה.

50

התמרדתי. לא רציתי לנסוע איתך אל הילד. בשום אופן לא רציתי. הסירוב היה הגיוני, נואש, חד-משמעי. נגררתי להימור הזה, נסעתי בעל-כורחי, אבל המרדנות היתה מהשפה ולחוץ. למעשה, הייתי להוט. בתוך תוכי קפצתי על המציאה, התנפלתי על הסיכוי להתנתק מכוח המשיכה של המציאות ולהפליג אל תחומן של העלילות הליליות.

איזה קול אמר לי שיש כאן פתח הצלה, ומאחר שלא אני יזמתי את המהלך, פטרתי את עצמי מאחריות לתוצאות; מכל אחריות לאפשרות הסבירה, שנמצא את עצמנו בתוך חלום רע. ככל שנטיית הלב התעצמה, כך גברה ההתנגדות; אבל למעשה, עמוק בפנים, לא הייתי מוכן לוותר על ההרפתקה. לא רק משום שכבר היה מאוחר לסגת, אלא מאחר שזאת היתה ההזדמנות האחרונה. הזדמנות אחרונה לאבד את הדעת.

51

את מי ראיתי בהתגלות שהיתה לי בבית היתומים אם לא את עצמי. לא יכולתי לברוח או להתכחש. האם אנשים שחוֹוים התגלות לא רואים, בעצם, שום דמות שמֵימית אלא את עצמם? האם לא דיוקנם שלהם הוא זה שגורם להם לזעזוע, לטלטלה שאין ממנה חזרה? הם רואים את העצמי הנידף, הטובע, את הילד המשווע להצלה ואין מנוס אלא למשותו – ואז לפתע הם יודעים את נפשם. זהו כנראה פִּשרהּ האמיתי של ההתגלות.

את המחשבות האלה יש לי פנאי לחשוב בתקופה שהחלה אחרי שובנו הביתה בלי הילד, בעת הציפייה למוצא פיה של הרָשות הנוכרית הקשוחה, דרוכים לקבלת ההיתר לחזור לקחת אותו ולא להיפרד ממנו עוד. אני חושב את המחשבות האלה לא רק כדי שיעזרו לי להעביר את הזמן, אלא גם כדי לא להרפות מהפתיל שקושר אותי אל הילד הזה, מעין חבל טבור רוחני, שהופך את הקשר שנוצר ביני לבינו, באותה שעה מאגית בחצר בית היתומים, למציאות אמיתית.

ואף על פי כן, למחשבות האלה אין חשיבות. רק הילד עצמו – שמימַי לא ראיתי יצור עצוב וכבוי כמוהו – רק הוא חשוב. מימי לא ראיתי עצב כה עמוק טבוע בפני ילד כמו בפניו של הפעוט הזה, שהגורל הבלתי רגיל הפגיש בינינו ושאותו החלטתי להפוך לילד שלי. למחשבות אין שום חשיבות לעומת חיוך אחד שבכוחי להעלות על פניו העצובים; החיוך שהצלחנו לדלות ממנו באותו יום אחר הצהריים, וכל מעיינַי נתונים להחזיר אותו אליו.

52

בזמן שחלף מאז נפרדנו מהילד הייתי מוקף בענני רגש, כיצור מאוהב. ובדיוק כמו בהתאהבות, גם במקרה הזה ענני הרגש התפזרו לאיטם, המציאות התחילה להפציע, לפלוש, להזכיר את קיומה. אבל אני הייתי שרוי בספֵירה אחרת ולא יכולתי להיענות לחיזורים שלה. הרגש הוא אני עם עצמי, והמציאות היא אני וילד. ביניהם זורם הנהר האדיר, האפור, שאותו צריך לעבור.

איזה נהר אדיר – כמו זה החוֹצה את העיר שבה שוכן בית היתומים – אני צריך לחצות בדרך מהסיפור למציאות! נהר שכמותו אף פעם לא עברתי. נהר שלא העזתי לעבור מעולם. נהר שגדה אחת שלו היא החיים והגדה השנייה מוות, ואינך יודע איזו גדה היא החיים ואיזו המוות.

אתה חייב לצלוח את הנהר כדי לדעת; להמר, או, מוטב, להאמין. להפסיק לחקור במופלא או להתפלפל. להפיל את החומה העתיקה, חומת המילים, ולהישאר חשוף, מוגן באמונה תמימה, ילדותית. פשוט להאמין בכוח עליון שמכַוון את הדברים, בהשגחה פרטית שבפרטית, והעיקר לא להטיל ספק, כי עוד אודֶנּוּ ישועות פניו.

53

שם היה המקום האמיתי. דווקא העיר שאותה חוצה הרחוב הראשי הארוך והקר, שקט ודליל להתמיה, עם השוק הקטן בצד, והמוכרות, מהן איכרות קשישות מגושמות, מחזרות ומשדלות באורך רוח שנשאר מהעולם הישן, מהן צעירות יותר וכחושות, קצרות רוח, סופרות את העודף כשהן יורות פקודות חדות: הִנֵה! תראה! קח! ומהערפל שעל שפת הנהר מבליח ארמון הרפאים הסובייטי האפור – פארו של נמל שאבד עליו הכלח; ועל הכול שוֹרה עיקשות של הישרדות, שתכליתה להמשיך לזרום, לא לקפוא, לא לוותר, או במלה אחת: לחיות.

כשהחיים מתעוררים נהר אדיר מכסה על החלומות. אפילו לא הרגשתי איך אני מאבד חלקים מעצמי. לא הרגשתי כמה ממני נשאר בחצי הכדור הקר. אולי זו הסיבה לגעגועַי, לרצון הדחוף לחזור לשם, לתחושה שהזמן שעובר כאן מיותר, שהחיים האמיתיים קורים שם.

היה מיותר אפילו לתור את מוסקבה בדרך חזרה, כשבני החדש נזנח מאחור בבית היתומים. מה שנותר מאותה חניית ביניים קצרה הוא טעמו של הכיסון השמנוני שקניתי מזוג זקנים מחוץ לתחנת הרכבת; כנסייה עתיקה אחת, שבה קניתי איקון קטן; וכיכר לוביאנקה, שעליה חולש בית הכלא המפורסם.

בראש מעיינַי עמד דבר אחד: לפרוק מעלי את הרגש שעלה על גדותיו. הייתי מוכן לספר ביציאת סיביר בידיים ריקות מילד עם כל מי שהזדמן בדרכי. דומה שלראשונה היה באמתחתי סיפור שאינו רק מקרה פרטי מעורר תמיהה, סיפור המדבֵּר לְלֵב מעטים, אלא דרמה שווה לכל נפש.

54

הענן הקטן הקורן שחלף על פני חלוני בשמים החורפיים מוּכר לי כבר הרבה שנים מחלונות שונים. הוא ראה כמה וכמה פנים שלי, אבל אף פעם לא את הפנים האלה. השתנית, אמרה לי בתי למחרת הגעתנו, אתה נראה אחרת.

אני כבר נולדתי מחדש בעקבות הפגישה הגורלית, והוא עדיין לא. אני נגאלתי והוא טרם נגאל. עד שהוא לא ייגאל,

הגאולה שלי לא שווה כלום. נסעתי לתל אביב והתפללתי על שפת הים. מכל מקום השתדלתי ליצור איתו קשר, לחבר בין הילד לבין אלוהים.

יש מקומות שאפשר למנות בהם תכונות המגדילות את הסיכוי שהקול המחזֵק יגיע אליו. כמו המים הקפואים שבהם אני טובל במעיין. כמו האמונה המצטברת בכנסיית הקבר. הים הסתווי שקוף, חלק, מרגיע, מכסה על מערבולות של מרחק וקירבה, של אומללות ואֱיילוּת. כל הרצון מרוכז בדבר אחד: שהילד יהיה איתי כאן.

על שפת הים בתל אביב הרגשתי שלא מסיביר חזרתי אלא מהירח. באותן נעליים שבהן צעדתי שם, דרכתי עכשיו על החול הרך; אותן נעליים שעליהן נדרשתי לעטות בשער בית היתומים מין ציפוי שיחצוץ בינן לבין הרצפה – כאילו נכנסים למעבדה רגישה, לחדר ניתוח או לכור אטומי; או כאילו באמת נוחתים על אדמתו הסטרילית של הירח. אם כי מהירח הייתי חוזר פחות או יותר אותו בן אדם, ומשם חזרתי אחר.

"איך לחיות", מאת אייל מגד, הוצאת ידיעות ספרים