בילי הנער

אהבה בסהרה

הַגָּמָל הַקָּטָן נוֹטֵשׁ אֶת מְקוֹמוֹ הָרָגִיל

בַּחֲזִית קוּפְסַת הַסִּיגָרְיוֹת

וּמִתְנוֹדֵד עַל-פְּנֵי לִוְחֵי הָרִצְפָּה לְחַפֵּשׂ מַיִם.

כְּמוֹ זֶה שֶׁהוֹתַרְתְּ בְּבֵיתֵנוּ הַשָּׂכוּר,

מְרֻקָּן כְּמִדְבָּר בְּלִי רִהוּטוֹ.

עַל רְצוּעָה שְׁטוּחָה זוֹ שֶׁל חוֹל לְלֹא מִנְיָן,

אִיּוּר נוֹאָשׁ שֶׁל דְּמוּת וְקַרְקַע,

הַנְּטוּעִים בַּמֶּרְחָק, וְהָאִישׁ

שֶׁבְּכִיס חֻלְצָתוֹ אֲנִי רוֹכֵב כָּל אַחַר-הַצָּהֳרַיִם.

אהבה במדבר סהרה (צילום: אבי שושן)

האיש בירח

רָגִיל הָיָה לְהַפְחִידֵנִי בְלֵילוֹת הַיַּלְדוּת,

הַפָּנִים הַבּוֹגְרוֹת הָרְחָבוֹת, כַּבִּירוֹת, חֲמוּרוֹת, בַּמְרוֹמִים.

נִבְצָר מִמֶּנִּי לְדַמּוֹת בְּדִידוּת כַּזֹּאת, צִנָּה כַּזֹּאת.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ שׁוֹקֵעַ מֵאֲחוֹרֵי מִצְמָחִים שֶׁל עֲצֵי חֹרֶף

וְשׁוּב עוֹלֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת פָּנָיו הַמֻּכָּרִים.

הוּא נִרְאֶה כְּאִישׁ צָעִיר שֶׁהִתְאֲהֵב

בָּאָרֶץ הָאֲפֵלָה,

פִּיו הֶעָגֹל פָּעוּר

כְּאִלּוּ עַתָּה זֶה פָּצַח בְּשִׁיר.

תדפיס

בַּחֲדַר-הָאֹכֶל יֵשׁ דַּג חוּם

הַתָּלוּי עַל הַקִּיר וְשׂוֹחֶה לְאֹרֶךְ

הַמִּסְגֶּרֶת שֶׁלּוֹ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים אֲרוּחַת-עֶרֶב.

כְּבַיָּכוֹל הָיָה שׂוֹחֶה מֵאָז וּמִתָּמִיד, אֲפִלּוּ

בְּחֶשְׁכַת הַדְּיוֹ בְּטֶרֶם חָשַׁב מִישֶׁהוּ

וְאֶת חַלּוּקֵי-הַנַּחַל הַבְּהִירִים הַזְּרוּעִים עַל הַחוֹל.

לֹא יִפָּלֵא שֶׁהוּא מוֹסִיף לִשְׂחוֹת

שֶׁכִּבִּינוּ אֶת הַנֵּרוֹת וַעֲלִינוּ לִישׁוֹן.

לֹא יִפָּלֵא שֶׁאֲנִי מוֹצְאוֹ בְּאוֹר הַבֹּקֶר

בְּעֵינוֹ הָאַחַת, הַקְּטַנָּה, תְּפוּסַת-הַקֶּסֶם.

קולינס. דג חום תלוי על הקיר (צילום: עטיפת ספר)

חול של לילה

כְּשֶׁתִּפְגְעִי בִּי, וּבָטוּחַ שֶׁתַּעֲשִׂי זֹאת בְּיוֹם מִן הַיָּמִים,

אֶפְרֹשׁ לִי כָּאַרְמַדִּילוֹ הָאִטִּי עַל-פְּנֵי חוֹל שֶׁל לַיְלָה,

מְהַלֵּךְ בַּחֲשַׁאי בְּתוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ,

שֶׁיָּגֵן עַל רֹאשׁוֹ הָרָךְ, כַּפּוֹת רַגְלָיו

וּזְנָבוֹ הָרַכִּים מִפְּנֵי הַמַּהֲלוּמוֹת הַכְּבֵדוֹת, הַקִּצְבִּיּוֹת.

וּמַקְלוֹתֵיהֶם מוּנָפִים עַל רֶקַע שְׁמֵי הַמִּדְבָּר הַוְּרֻדִּים?

גבר בחלל

כָּל מַה שֶׁעֲלֶיךָ לַעֲשׂוֹת הוּא לְהַקְשִׁיב לָאֹפֶן שֶׁבּוֹ גֶּבֶר

מְדַבֵּר לְעִתִּים עִם אִשְׁתּוֹ לְיַד שֻׁלְחָן עִם מְסֻבִּים

וּלְהַבְחִין עַד מַה שָּׁקוּעַ הוּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּהַבְהָרַת כַּוָּנָתוֹ

אַף כִּי שְׂפָתָהּ הַתַּחְתּוֹנָה מַתְחִילָה לִרְעֹד,

הַנָּשִׁים הַמְאַכְלְסוֹת כּוֹכַב-לֶכֶת מִשֶּׁלָּהֶן

אֵינָן מוּצָגוֹת כִּמְכִינוֹת סַלָּט אוֹ קוֹרְאוֹת מַגָּזִין

בְּהַגִּיעַ הַגְּבָרִים מִכַּדּוּר-הָאָרֶץ בַּחֲלָלִיתָם,

כְּשֶׁזְרוֹעוֹתֵיהֶן שְׁלוּבוֹת, רַגְלֵיהֶן הַחֲשׂוּפוֹת פְּשׂוּקוֹת,

שְׁדֵיהֶן מֻגָּנִים עַל-יְדֵי כִּפּוֹת מַתֶּכֶת קָשׁוֹת.

גבר בחלל (צילום: AP)

Memento Mori

אֵין לִי צֹרֶךְ לְהַחֲזִיק גּוּלְגֹלֶת עַל מַכְתֵּבָתִי,

לַעֲמֹד כְּשֶׁכַּף רַגְלִי הָאַחַת עַל חָרְבוֹת רוֹמָא,

אוֹ לַעֲנֹד מַשְׂכִּית וּבָהּ רְסִיס עֶצֶם שֶׁל קָדוֹשׁ.

בְּחֶדֶר קָטָן וְשִׁמְשִׁי זֶה יְבַלֶּה אוֹתִי-

הַמַּרְבָד, הָרָדְיוֹ, אֲרוֹן-הַסְּפָרִים וְכִסֵּא-הַנַּדְנֵדָה.

אַף לֹא מְנוֹרָה זוֹ הַמְאֻנְקֶלֶת וְהַחֲרוּקָה

עַל בִּרְכַּת הָאוֹר הַיַצִּיבָה שֶׁלָּהּ,

מֵאֲשֶׁר לְדַמּוֹתָהּ מִתְנוֹדֶדֶת כְּבַרְוָז עַל-פְּנֵי בֵּית-הַעַלְמִין,

כָּמוֹהָ כִּמְשָׁרֶתֶת זְקֵנָה, מוֹשֶׁכֶת אֶת קְצֶה הַחוּט שֶׁלָּהּ,

וְחוּג הַמִּתְאַבְּלִים הַקָּטָן נֶחֱצֶה כְּדֵי לְפַנּוֹת לָהּ מָקוֹם.

אופק

אַתָּה יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִכְחוֹל שֶׁל נָזִיר יַפָּנִי

אוֹ בִּזְנַב עִפָּרוֹן מִמַּסְלוּל מְרוֹצֵי-סוּסִים.

שֶׁל שְׁלִישׁ הַעַמּוּד מִתַּחְתִּיתוֹ,

לְפֶתַע לִמְחוזוֹתָיו הַיְּסוֹדִיִּים.

עַכְשָׁו יֵשׁ אֲדָמָה וְרָקִיעַ, רָקִיעַ וְיָם.

עַכְשָׁו אַתָּה מְהַלֵּךְ לְתוֹךְ חֻמּוֹ שֶׁל מִדְבָּר כַּבִּיר

וּמִתְבּוֹנֵן בָּאוֹר שֶׁעַל הַמַּיִם, בָּאוֹר שֶׁבָּאֲוִיר.

דממה

עַכְשָׁו הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לוֹמַר אֶת שֶׁעֲלֶיךָ לוֹמַר.

הַחֶדֶר שָׁקֵט.

הַמְּאַוְרֵר הַמְּזַמְזֵם נֻתַּק מֵהַשֶּקַע,

וְסֻלְּקָה הַנַּעֲרָה

שֶׁהִקִּישָׁה בְּעִפָּרוֹן עַל מִכְסֶה מַכְתֵּבָתָהּ.

רְצוֹנֵנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת רַחַשׁ עַלְוַתְךָ,

קוֹל פְּרִישָׂתוֹ שֶׁל נַרְתִּיק מַכְשִׁירֶיךָ,

זְמִירוֹת בְּדִידוּתְךָ,

זְמִירוֹת עֱנוּתְךָ.

הָאֳנִיּוֹת עוֹגְנוֹת הַשְׁקֵט בַּנָּמָל.

הַכְּלָבִים מַטִּים אֶת רָאשֵׁיהֶם הַצִּדָּה

וְהָאֵלִים מַשְׁקִיפִים לְמַטָּה מִכַּדּוּרֵיהֶם הַפּוֹרְחִים.

הָעִיר עוֹצֶרֶת אֶת נְשִׁימָתָהּ.

סַפֵּר לָנוּ אֵפוֹא עַל הוֹרֶיךָ—

אֲבִיךָ מֵאֲחוֹרֵי הַהֶגֶה,

אִמְךָ הָאַכְזָרִית לְיַד הַכִּיּוֹר.

הָבָה נִשְׁמַע עַל כָּל הַעֲנָנִים שֶׁרָאִיתָ, עַל כָּל הָעֵצִים.

הָאוֹקְיָנוֹס פָּסַק לְשַׁכְשֵׁךְ מִסָּבִיב,

וַאֲפִלּוּ בֵּטְהוֹבֶן

מִזְדַּקֵּף עַל עֶרֶשׂ מוֹתוֹ,

שְׁפוֹפֶרֶת-הַשֶּׁמַע הַקָּרָה שֶׁלּוֹ קְבוּעָה בְּאַחַת מֵאָזְנָיו.

המתים

הַמֵּתִים מִסְתַּכְּלִים עֲלֵינוּ תָּמִיד מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה, כָּךְ אוֹמְרִים,

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנוּ נוֹעֲלִים אֶת נַעֲלֵינוּ אוֹ מְכִינִים כָּרִיךְ,

הֵם מִסְתַּכְּלִים עֲלֵינוּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה מִבַּעַד לְסִירוֹת שְׁמֵי-עֶלְיוֹן שֶׁקַּרְקָעִיתָן זְכוֹכִית

כְּשֶׁהֵם חוֹתְרִים לְאִטָּם דֶּרֶךְ הַנֵּצַח.

וְכַאֲשֶׁר נִשְׂתָּרֵעַ בַּשָּׂדֶה אוֹ עַל יָצוּעַ,

אוּלַי מְסֻמָּמִים מִזִּמְזוּמוֹ שֶׁל אַחַר-צָהֳרַיִם חַם,

הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנוּ מַחֲזִירִים לָהֶם מַבָּט,

וִיחַכּוּ לָנוּ, כְּהוֹרִים, שֶׁנַּעֲצֹם אֶת עֵינֵינוּ. 

נכחדים

שֶׁיֵּשׁ בִּיכָלְתְּךָ לִשְׁמֹעַ אֶת הִמְנוֹן-הַפְּרִישָׁה הָאִטִּי שֶׁל חַיּוֹת נִכְחָדוֹת

בְּעוֹדָן יוֹצְאוֹת מִבַּעַד לַדֶּלֶת בַּאֲחוֹרֵי הָעוֹלָם,

נֶעֱלָמוֹת כִּפְּעָלִים שֶׁל שָפָה מֵתָה.

דִּדּוּי-הַבַּרְוָזִים הַסּוֹפִי וְחֶמְלַת הַתּוֹרִים

וּכְשֶׁפַּעֲמוֹנוֹ מְצַלְצֵל בַּמֶּרְחָק, הַתַּיִשׁ הָאַחֲרוֹן.

צל

לְבַסּוֹף שׁוֹקַעַת הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ סִיּוּמוֹ

שֶׁל הָרוֹמָן הָרוּסִי, וְהַעֲלָטָה הַמְסַנְוֶרֶת

עַל-פְּנֵי הַיַּבֶּשֶׁת גּוֹרֶמֶת לִי שֶׁאָבִין

עָיֵף מֵהִתְבּוֹנְנוּת בְּכָל הַמִּשְׁפָּטִים הַקֵּהִים, גְּרוּרֵי-הַסּוּסִים

הַמְפַלְּסִים דֶּרֶךְ בִּשְׂדוֹת נְיָר,

עַל-יְדֵי סוֹפֵר שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אוּכַל לְאַתְּרוֹ וְלִרְאוֹתוֹ,

עָיֵף מֵלִּבְדֹּק אֶת שִׁדְרוֹתֵיהֶם הַחֲשׂוּפוֹת שֶׁל סְפָרִים,

סְפִינָה בְּלִי נוֹסְעִים, אוֹבֶדֶת בְּלֵב יָם,

בְּלִי תִּכְתֹּבֶת, בְּלִי מִלּוֹנִים,

לֹא כְלוּם זוּלַת דְּמָמָה, כָּזֹאת הַמִּשְׂתָּרֶרֶת

כָּל אֵימַת שֶׁאֶתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עִם פִּנְקָס

וְעָנָן חוֹלֵף יַחֲשִׁיךְ אֶת דַּפַּי.

גם איכותי, גם פופולרי

בסקר של "האקדמיה של המשוררים האמריקאים" - המוסד החשוב ביותר לענייני שירה בארה"ב - לשנת 2009, נמצא מה שהיה צפוי שיימצא: בילי קולינס הוא המשורר הפופולרי ביותר בארה"ב.

יש הנוטרים לו על כך - תופעה ידועה לנו בכל שפה ומדינה - שהרי לדעתם לא ייתכן שיהיה משורר טוב וגם נפוץ ואהוב על ציבור שוחרי השירה. מה לעשות, בילי קולינס הוא בדיוק כזה: גם משורר מצויין (לדעת רבים וטובים וגם לדעתי) וגם הכי פופולארי בין פייטני אמריקה.

הסופר והמשורר הידוע, ג'ון אפדייק, הילל אותו כמחברם של "שירים יפהפיים, צלולים, מרטיטים בעדינות ובהתמדה, רציניים יותר ממה שהם נראים, שירים המתארים את כל העולמות שהיו וישנם וגם נוספים עליהם". ספריו יוצאים במהדורות גדולות האוזלות במהירות, והדבר היווה סלע מחלוקת בין המו"ל הישן שלו, הוצאת האוניברסיטה של פיטסברג, ובין מי שקולינס החליט לעבור אליו, המו"ל הגדול "רנדום האוס". פיטסברג איימה על "החמסנים" במשפטים, אך הם לא נרתעו והכף הוכרעה לטובתם.

קולינס נולד בניו יורק ב-1941, קיבל את התואר הראשון שלו ב"מיכללת הצלב הקדוש" ואת תוארי המוסמך והדוקטור מאוניברסיטת קליפורניה (ריוורסייד). אף כי קולינס כבר פירסם שירים בשנות ה-80, היה זה ספרו הרביעי, "שאלות על-אודות מלאכים", שראה אור ב-1991, אשר משך אליו את זרקורי התהילה.

האסופה נבחרה על-ידי המשורר אֶד הֶרְשׁ לפירסום במסגרת "סידרת השירה הלאומית". המבקר של "פאבלישרס וויקלי", האורים והתומים של תעשיית הספר האמריקאית, קשר כתרים ל"דימויים המוזרים והנפלאים" של קולינס. בספרים הבאים שיבחו המבקרים את יכולתו ליצור קשר עם הקוראים.

לעזור לנו לחוש בתעלומות החיים

דוֹנָה סִימֶן ציינה את "חמימותו של קול המשורר הנובעת מהאינסטינקט שלו להנאה ומנטייתו להומור", ואילו ג'ון טיילור העלה על נס את יכולתו של קולינס "לעזור לנו לחוש בתעלומת החיים", וכי "לעתים רחוקות כתב מישהו שירים הנראים כה שקופים בחיצוניותם, אך נהיים כה משתמעים לשתי פנים, מעוררי מחשבה או פשוט חכמים ככל שהקורא מוסיף להציץ בנבכיהם".

המשוררת מרי ג'ו סוֹלְטֶר כתבה על קולינס ש"נראה לי, כי מקוריותו נובעת מזיווג של דמיון פתלתול, לעתים סוריאליסטי, עם חיים רגילים שהמשורר מתארם בכמה מלים רגילות...אחד ההיבטים של כוח המשיכה הנודע לשיר של קולינס מתבטא בכך שהוא פחות עוזר לך לשנן אותו מאשר לזכור, לפחות לזמן מה, את חייך שלך".

לימים פרצה שירתו של קולינס אל מחוץ לגבולות ארה"ב וגם שם נחלה הצלחה רבה; המבקר הבריטי אֶל קֶנֶדִי הגדיר אותה כ"שירה גדולה, מְרַגֶּשֶׁת, חכמה ובעלת הומור אפל" ואילו עמיתו מייקל דונאהי ראה בה "מיזוג נדיר של נגישות ותובנה", בעוד אשר המשורר והעורך האמריקאי ריצ'ארד הווארד סבור: "יש לו (לקולינס) קול אמריקאי מאין כמוהו...שהקורא מכירו לאלתר כמי ששייך לרגע ובה-בעת יש לו תְּקֵפוּת אמיתית, היורדת למעמקי השיר וחושפת את יכולותיו".

ב-2001 נתמנה בילי קולינס ל"שר השירה של ארצות הברית" ושימש בכהונתו שנתיים רצופות. הוא היה פרופסור לספרות במיכללות ואוניברסיטאות אחדות - ה"בסיס" שלו היא האוניברסיטה העירונית של ניו יורק - ואף היה "שר השירה של מדינת ניו יורק" בין 2004 ו-2006.

מזלי אינה לי פגישות אחדות עם האיש החכם והנלבב הזה, שראשו הקירח מסתיר חוש הומור בלתי-מתנשא. כשיצאתי מעל פניו הרהרתי בכך, שכמו כמה וכמה משוררים בעלי שיעור קומה שבהם נתקלתי במרוצת חיי, גם בילי קולינס, שאז היה גם "שר השירה של ארצות הברית" וגם המשורר האמריקאי הפופולארי ביותר, הצטיין בענוותו.

לכתוב כמו להיכנס לדוגית

זו בהחלט תכונה שראוייה להערצה ועולה בקנה אחד עם מה שהוא עצמו העיד על אופי יצירתו: "יש לי במחשבתי

קורא אחד, מישהו השוהה אתי בחדר, ואני מדבר אליו, ורצוני לוודא שדיבורי אינו מהיר מדי, או חלקלק מדי. בדרך כלל אני מנסה ליצור בפתח השיר אווירה מאירת פנים. לפסוע מן הכותר אל השורה הראשונה זה כמו להיכנס לדוגית. הרבה דברים עלולים להשתבש".

ועוד אמר: "סבורני שכתיבתי יש לה נגיעה בתחושה שאנחנו מנסים, כל הזמן, ליצור מסלול הגיוני, ראציונאלי, דרך היום. משמאל ומימין יש מערכת מדהימה של הסחות-דעת שברגיל איננו יכולים להרשות לעצמנו ללכת בעקבותיהן. אבל המשורר מוכן לעצור בכל מקום".