חבל על צבע שנשפך

שמו של רוברט בזה חסר בקורותיה של התרבות הישראלית. וחבל. תערוכת הרטרוספקטיבה של האמן המנוח במוזיאון תל אביב מדגימה עד כמה חבל. סוף סוף יש לנו הזדמנות לערוך הכרות עם אחד האמנים המוכשרים, אך הפחות מוכרים של ארצנו. התערוכה הגיעה אולי קצת מאוחר מדי - 12 שנים אחרי מותו, 41 שנים אחרי הרטרוספקטיבה האחרונה שלו. מאז לא הרבה להציג.

למרות האיכויות הנדירות שלו, בזה (1908-1998) לא הצליח להכנס לקאנון האמנים הישראלים, אינו נלמד באוניברסיטאות ואינו מוזכר בספרי אמנות ישראלית. זאת בעוד שאמנים אחרים אשר פעלו לצדו הפכו לסמלים של דורו.  

מתוך התערוכה

מכרה שהייתה מיודדת עם בזה סיפרה לי כי לפני שנים רבות הגיעה לסטודיו שלו, על מנת להתוודע לעבודותיו ולבחור עבודה אחת לקניה. האמן הציג בפניה כמה מהעבודות הפחות מוצלחות מהקולקציה שלו וטען כי אינו מצייר בשמן כלל. "את מתארת לעצמך כמה התפלאתי כשנכנסתי למוזיאון וראיתי את העושר האינסופי של יצירותיו", היא אומרת כיום, "יצירות שמן מוקפדות, הוא פשוט לא רצה להציג אותן ורצה למכור את מה שרצה להפטר ממנו".

יווני, ישראלי, ים-תיכוני

אולי לא בכדי תערוכת רטרוספקטיבה נערכת לבזה דווקא לאחר מותו, וזו מתאפשרת בזכות מאמציה של אוצרת התערוכה פרופ' גילה בלס, אשר עמדה בפני אתגר ההצגה והסיכום של עבודה אמנותית עשירה ופורה הנפרשת על פני שנים רבות. היא עשתה זאת בהצלחה, תוך סלילת ציר קוהרנטי המחבר בין העבודות מתקופות שונות וממדיומים שונים.

בזה נולד באתונה והחל את דרכו האמנותית שם. ב-1934 עלה לארץ ישראל והחל משתלב בעשייה האמנותית המקומית. הוא הצטרף לאגודת הציירים והפסלים ומאוחר יותר נמנה עם פורשי האגודה ומייסדי קבוצת "אופקים חדשים" בראשות יוסף זריצקי, על האמנות הישראלית של התקופה, שהיתה לדעתם נמוכה ומושפעת מידי מהלך הרוח האמנותי האירופי.

מתוך התערוכה

נטייתו הטבעית של בזה היתה תמיד לעבר המושפט על סגנונותיו השונים, אך בתחילה הוא שומר על מתינות. בהמשך דרכו הוא משתחרר אף יותר ומראה יד חופשית ודימיון עז. הוא עורך סימביוזה של רובד רגשי יצירי עם רובד מאופק ושכלתני וזהו סוד קסמו וחותמו האישי. אפשר להתרשם מכך בתערוכה, המציגה מבחר ממכלול יצירתיו, החל מציורי האקווארל בהם הוא נודע מכל וציורי שמן, דרך פיסול ותבליט וכלה בדגמים של פסלי חוצות.

הטבע כמחוז בריחה

התערוכה נפתחת עם ציורי דיוקנאות אשר דווקא אינם נפוצים ביצירותיו. דיוקן סבתו של בזה (הציור היחיד אשר שרד מיוון) ושני דיוקנאות עצמיים מאוחרים יותר.

בכניסה ניצבת קבוצה הנקראת "צמיחה" ומונה חמישה פסלי עץ הניצבים זה ליד זה בשורה. כל פסל חטוב ממלבן עץ אחד - גוש חומר חזק ויציב - ומורכב מחוליות של צורות מרובעות בגדלים שונים, המשרים תחושה של חוסר איזון. נראה כי האמן מנסה לתעתע בנו.

מתוך התערוכה

ההתמזגות לתוך העולם הטבעי של בזה נעשית באמצעות ציורי האקווארל שלו, המצביעים על סגנון ים תיכוני, צבעוניות המבטאת שמחת חיים ויופי, עושר רב בגוונים, ובצבעים.

נקודת המוצא של בזה היא הנוף והטבע, הוא מתייחס אליהם כאל מוזה אינסופית. "הטבע הוא מחוז הבריחה שלי", נהג לומר. הוא מצייר את נמל יפו, נמל חיפה, דייגים, מבט מיפו על תל אביב, סירה בירקון. בציורים נראה השילוב שבזה מעגן בעבודותיו בין האקספרסיביות והספונטניות לבין המבנה המוקפד, בין המופשט והפיגורטיבי, בין השאיבה מהטבע, מהעולם החיצון לנבכי נפשו של האמן.

בהמשך חלל התערוכה ניצבת שידת מגירות אותן הצופה מתבקש לפתוח ולהחשף לציורי אקווארל נוספים, קטנים יותר, מתוך אלבומי ציור. פעולה זאת של פתיחת המגירות נותנת תחושת סיפוק של הצצה אל נבכי עבודותיו של האמן, מעין הצצה אל "שירי מגירה" - אקט מעט אנכרוניסטי לטעמי, שמתפספס באווירה המוקפדת של המוזיאון, כהשומרים החנוטים נושפים בעורף. אין להתפלא על כך שאנשים אשר התבוננו בפליאה בשידת המגירות, נמנעו מלפתוח אותן.

מתוך התערוכה

דעה משלו

עוד כנער ביוון, נודע בזה כבעל דעות שמאלניות קיצוניות (ואף פעל בתנועה חברתית שתמכה בפליטים יווניים אשר שגורשו מטורקיה) והוא אינו מתכחש להן גם בעבודותיו ספוגות התכנים פוליטיים. בארץ התגייס לצבא הבריטי, אך מהר מאד ערק. אחת מיצירותיו הפוליטיות היא החייל האלמוני משנות השישים, חלקי כלי נשק מותכים עם פוליאסטר, כדימוי לחלקי מוח. לקונסטרוקציה מחוברת מראה עגולה בה המתבונן רואה את בבואתו שלו.

העיסוק של בזה בתכנים פוליטיים ממשיך גם בקומה השניה של התערוכה. הפסל "לא!" העשוי לוח ברזל, מחורר מיריות כדורים, כשמהחורים ניגר צבע אדום. תגובה למלחמת לבנון הגיעה בצורת סדרה של ציורי שמן "מלחמת לבנון". הציורים הגדולים נוצרו בתוך הסטודיו, ומפליאה יכולותו של האמן לעסוק בנושא קשה זה של מלחמה בשילובי צבעים וקומפוזיציות כה יפות.

מתוך התערוכה. הפסל "לא!"

עבודה מרתקת מאד היא פסל אסמבלאז' קינטי בעל אלמטים סימבולים, הנושא את השם עם משחק המילים: "Arme-Alarme-Larme" ("נשק-אזעקה-דמעה"), שווה מאד להקדיש לו מחשבה תוך תשומת לב לשם היצירה.

"... בו (בפיסול) אני מבטא את הנוף האנושי, מכניס את תפיסתי, השקפת עולמי, בקורת של החברה בה אני חי. אני מוחה נגד אי צדק, מלחמות, הרס, עוולות...יש לי זכות לדעה משלי והיא באה לידי ביטוי בעבודותי. לעולם לא אעשה עבודה שאינה תואמת את מחשבתי", ציטוט זה של בזה מוצג לצד היצירות ומהדהד בחלל, כמו משלים את חוויית הכניסה לעולמו. 

מתוך התערוכה

כרונולוגיה גמישה

לצד "היצירות הפוליטיות" ניתן להתרשם בקומה התחתונה גם מתכנים חופשיים יותר כמו הציורים "נגן הצ'לו", "נגן האקורדיון", "דון קישוט". ככלל, חלל התערוכה עמוס ועשיר מאד, ציורים ותבליטים בגדלים שונים תלויים על הקירות, ובינהם פזורים הפסלים. בדרך כלל יש צורך להקיף אותם מספר פעמים על מנת לעמוד על אשורם.

קיימת תחושה של דינאמיות וזרימה קדימה, תוך כדי משחק בנוגע לכרונולוגיה של היצירות, הצגה של רצף יצירות משנים מסויימות, קפיצה לעשור אחר, וחזרה אחורה. זוהי החלטה מעניינת אשר דווקא מקלה על היכולת להתמצא ביצירות ולהבין את הדרך שעשה האמן במהלך השנים. בחירות אלו גורמות למבקר בתערוכה לצלול לתוך עולם של צורות וצבעים, לתוך רוחו של בזה - נוכח נפקד במורשת האמנות הישראלית, לפחות עד היום. חבל, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם. 

• רוברט בזה (1998-1908) ציור ופיסול: רטרוספקטיבה - 19.3-19.6. מוזיאון תל-אביב.