ערכים תחילה
ליצמן ידע שמאבקו להעתקת חדר המיון של ברזילי יהפוך אותו לאויב הציבור והתקשורת מצד אחד, ולא יועיל לקצבאות הילדים או למגזר החרדי מצד שני. ובכל זאת, הוא לא ויתר - למה?
כולם מסתבר, נהנים "להיכנס" בליצמן. ההצעה להעתיק את חדר המיון של בית החולים ברזילי לאזור אחר בשל הקברים שנתגלו, יצרה זעם תקשורתי אדיר ושנינויות לשון מקוריות בגנות האיש וההחלטה. "זו ממשלה בעלת סדר יום פונדמנטליסטי שעוסקת בנקרופיליה" אמר ח"כ אורון. "ליצמן מעדיף למנוע פינוי קברים ולייצר תחת זאת קברים חדשים, הגיע הזמן להניח למתים ולהתחיל לספור את החיים". וגם כאן נכתב אתמול: "סגן השר מייצג גישה גלותית תיאורטית. בתפישתו הוא עדיין גבאי בוועד הקהילה של עיירת חלם".
ובאמת אין קל מלהיסחף אל חגיגת "חזון העצמות" של ליצמן. אין קל מלתהות על האיש בעל המבטא הגלותי, המבכר להוציא מאות מיליוני שקלים על העתקת מבנה רפואי בגלל ערימת עצמות מתפוררות. אלא שאם נתעלם לרגע מההד והקצף הכמעט לאומי, ניוותר עם תהייה אחת בלתי פתורה: לכל פשע ובטח לכל "קומבינה" (והצעת חוק אינה יוצאת מן הכלל) יש מניע. אבל פה אין. ההחלטה שעברה אתמול בממשלה לא עסקה בחוק קצבאות הילדים, לא נגעה בשאלת משכורות רבני הערים של ש"ס, לא נכנסה לשאלת תקציבי הישיבות והכוללים, ואפילו לא פתחה את שאלת גיוס בחורי הישיבות. ההמלצה או הבקשה של סגן השר היתה הצעה בלתי רווחית בעליל. ללא מניע פרסונלי וללא מניע מגזרי. למעשה, היא חסרה כל פופוליזם ציבורי מינימלי.
ליצמן, שמבין דבר או שנים בפוליטיקה, ידע כי ההחלטה תהפוך אותו לאויב התקשורת ושנוא הממסד הרפואי. הוא יצטייר כאיש חשוך ופאגני, המנכ"ל המוערך שלו יתפטר, רבנים וחברי כנסת דתיים יצהירו כי קיים פיתרון הלכתי, ואפילו הרחוב החרדי לא יכתיר אותו כגיבור גדול בעקבות פעולה שלדעתו, היא לגמרי טריוויאלית.
אז למה הוא "צריך" את זה? מפני מה הוא לא בחר להתעלם, או לפחות לעצום עין, אל מול הפלונטר המתגבש? אפשר אולי להאמין, למרות הציניות הישראלית המובנית, כי סגן השר יעקב ליצמן אכן מאמין בכל לבו שבנייה של בית חולים על קברי יהודים עשויה לסכן את קיומינו כאן במדינת ישראל וכי כבוד המת הוא ערך עליון. אולי ליצמן וחבריו החרדים חושבים בכנות כי 135 מיליון שקל הם באמת מחיר קורקטי והגון תמורת שמירת כבוד המת.
הגישה של סגן השר, צריך לומר, היא גישה ערכית. לפי גישה זו בוחר ליצמן להאמין כי מלחמתו למען כבודם של המתים היא מלחמת קודש, שלמרות מחירה הציבורי הגבוה העשוי להזיק לאינטרס החרדי יותר מאשר להועיל - כדאית. ניתן אולי לא לקבל את ערכיו של ליצמן, אפשר להתווכח עליהם או לנסות להניא אותו מיישומם, אבל אי אפשר, ואסור – לבוז להחלטה האמיצה שאותה קיבל.
מתים ישנים
לסיום, אי אפשר שלא להתייחס לאמת לא פופולרית שגם נאמרה אתמול. מדינת ישראל מסכימה לשלם כמעט כל מחיר - ביטחוני, לאומי ורגשי - תמורת החזרת גופות של בניה המתים מארצות אויב, גם אם התמורה היא שחרור רבי מרצחים למיניהם, שהרי "מדינת ישראל תעשה הכל" כדי להביא את בניה לקבורה יהודית מכובדת. קשה, נוכח הקונספט הזה, להבין את האנטגוניזם והאדישות הישראלית אל מול עצמות של יהודים שכל חטאם הוא שהם חיו ומתו פה לפני קום המדינה הציונית.
לפנייה לכתב/ת 
