אני מנסה כעת קשר בלתי מחייב - וטוב לי
לפעמים דווקא הדחף הכל כך חזק שלנו לאהבה וזוגיות בעצם מונע מאיתנו אותה, ומה שאנחנו צריכים זה להרפות מההגדרות, להרפות ממה שצריך ולהתחבר למה שזורם לנו
לפי התוצאות בשטח זה לא ממש רע. אני לא מבוהל מהמחויבות ואנחנו לא עושים דברים כי "ככה חברים צריכים להיות".
מוזר לומר, אבל אנחנו עושים פחות או יותר אותו דבר כמו חברים, רק באופן טבעי ומשוחרר יותר.
הכרתי לפני שנה מישהי שהיו לנו נושאי שיחה טובים ומצאתי בה עניין, אבל לי לקח יותר זמן להיקשר אליה. היא, בחיפושה הנואש אחר "ביטחון", עסקה כל הזמן בהגדרות. אחרי שלוש פגישות הוכרזנו רשמית כ"חברים". היא גדלה על ברכי סדרות אמריקניות והיתה לה תבנית מוצקה כיצד צריכה להיראות חברוּת: מתקשרים פעמיים ביום, החברים והתחביבים לא קודמים לחבר/ה. בערבי חמישי יוצאים לסרט רומנטי ואחרי זה עושים לעצמנו ערב רומנטי. ואם דבר היה משתבש זה היה שוד ושבר.
כן, לפעמים דווקא הדחף הכל כך חזק שלנו לאהבה וזוגיות בעצם מונע מאיתנו אותה, ומה שאנחנו צריכים זה להרפות: להרפות מההגדרות, להרפות ממה שצריך ולהתחבר למה שזורם לנו באופן טבעי.
אני כבר שומע את אלו שמצקצקים בלשונם ואומרים בינם לבין עצמם "הוא לא רציני, הוא לא רוצה להתחייב".
"אבל אנחנו צריכים איזה כיוון, ביטחון"
וזו בדיוק השיחה שהיתה לי עם ידידה טובה שלי לפי כמה ימים. מצד אחד היא מבינה אותי - "אנחנו רק מודיעים זה לזה שאנחנו חברים וכבר אני עומדת להקיא לו בטלפון בשיחה היומית של שמונה בערב" - ומצד שני היא אומרת לי "אבל אנחנו צריכים איזה כיוון, ביטחון וסוג של מחויבות".
אבל לא בשביל זה אנחנו בקשר, לא בשביל הביטחון או המחויבות, אלא בשביל אותם רגעים אינטימיים בלתי נשכחים, שבאים בדיוק ברגעים הלא מתוכננים והלא מוגדרים.
"אבל לאן זה מוביל?" שואלת אותי ידידתי כמיסיונרית של מוסד הנישואים.
"את לא קולטת שזו אשליה?" אני מנסה להסביר לה. קשה לי לומר שיש חתונה אחת שמנעה בגידה (ולא שאני נגד), אבל אין לי ספק שזה לא הוסיף לרומנטיקה.
מיד עם ההכרזה נוחתת עליך מין כבדות כזאת
הרי העניין פה הוא לגמרי בתודעה: כשאנחנו מכריזים או רושמים בפייסבוק שאנחנו חברים, אני לא מבחין בחבלים בלתי נראים שיוצאים מבני הזוג ומחברים אותם בקשר גורדי בלתי ניתן להפרדה.
כך יוצא שזה לא באמת משנה אם אתם מכריזים שאתם חברים. השוני היחיד הוא שמיד עם ההכרזה נוחתת עליך מין כבדות כזאת, שכן מעתה ואילך אתה צריך לדגמן חברוּת ולהתהדר בה.
אבל כששום דבר לא מוגדר ולא בטוח, אז נשיקה אינה נעשית "בשם החברות" אלא בשם התחושה והרצון הטבעי. ואם זה באמת זה - דבר לא יפריד ביניכם, עם הגדרה או בלעדיה. וגם אם ניפרד אין בכך שום דבר רע, הרי דבר אינו נמשך לנצח. דבר אחד אני יודע בוודאות: אותם הרגעים שהייתי איתה, גם אם הם היו מעטים, היו עבורי בעלי משמעות.
אני רואה בעיני רוחי כל כך הרבה זוגות שאם רק היו מניחים להגדרות ולתבניות הזוגיות שלהם היתה הרבה יותר מאשר חלוקה משותפת של גז חשמל ומים, ומצד שני זוגות שלא היו נפרדים רק בגלל הלחץ והצורך המטורף הזה לעמוד באיזשהו סטנדרט שמישהו אחר קבע עבורם.
ביחסים ללא הגדרות כל אחד עושה מה שהוא רוצה, אבל בשקיפות ובפתיחות. זאת אומרת שאם היחסים פתוחים, אז גם הלב והמחשבות פתוחים זה כלפי זה. מצחיק לומר זאת, אבל דווקא כשלא מחויבים לקשר, אז יש יותר פתיחות ושותפות, מפני שאז אתה לא מנסה לרצות אף אחד ואתה לא חושש משום דבר.
ומה בעניין להכיר בן/בת זוג נוספים במהלך הקשר?
אם טוב לכם אז לא יהיה לכם דחוף להכיר מישהו נוסף, ואם הכרתם אז מודיעים לצד השני ומחליטים יחד מה לעשות. אם לא מגיעים להסכמה - נפרדים בשלום.
הרעיון מאוד ברור: אתם מחויבים למה שמרגיש לכם נכון. ואז, הפלא ופלא, אין כמעט מריבות, אין סצינות מורטות עצבים. כשהכל פתוח אין צורך בשקרים ובמחשבות מטרידות בנוסח "איפה הוא עכשיו?" או "האם היא אוהבת אותי פחות משאני אוהב אותה?"
זוגיות מהסוג הזה אולי איננה טובה לכולם, אבל היא אופציה. בסופו של דבר אני מאמין שהאהבה והאמת אינן נמצאות בהגדרות ובנורמות, אלא באותם רגעים של קירבה וכנות שלא תלויים בזמן ובמרחב.
לפנייה לכתב/ת 
