מה מיוחד במוחם של נהגי מוניות?
בחיי היום-יום אנו נדרשים למצוא את דרכנו בסביבה מוכרת שלמדנו בעבר ושנחרטה בזיכרוננו. מה קורה במוח בזמן התמצאות בסביבה והיכן במוח שמורים הזיכרונות המרחביים? פרופ' אלינור מגוויר סורקת את מוחם של נהגי מוניות לונדוניים כדי להבין את המנגנונים העצביים של זיכרון מרחבי
על-מנת לקבל רישיון לנהיגה במונית בלונדון, יש לעבור הכשרה אינטנסיבית שאורכת בין שנתיים לארבע שנים. במהלך ההכשרה לומדים הנהגים להכיר את 25,000 הרחובות ואת אלפי המקומות הציבוריים בעיר, ובתום ההכשרה עליהם לעבור סידרת מבחנים.
בנוסף להתנסות הממשית ברחובות העיר הסואנת, עוברים הנהגים תרגילי ניווט וירטואליים בעזרת סימולציה ממוחשבת, שכוללת 110 ק"מ של רחובות במרכז לונדון, עם תמרורים, רמזורים, הולכי רגל ותנועת מכוניות ואוטובוסים.
בסדרת ניסויי דימות שערכה פרופ' אלינור מגוויר (Maguire) מאוניברסיטת לונדון (UCL), נסרק מוחם של נהגי מוניות ב-MRI בשעה שניווטו ברחובות לונדון. הניסויים העלו שני ממצאים חשובים:
הראשון קשור בפעילות המוח והוא שניווט ברחובות לונדון גורם לעליה בפעילות העצבית בהיפוקמפוס, מבנה דמוי סוסון ים המצוי באונה הטמפורלית וחיוני ליצירת זיכרונות חדשים.
השני נגע למבנה המוח: אנטומית, נפח ההיפוקמפוס של נהגי מוניות גדול יותר מזה של נבדקי הביקורת. יתרה מכך, נפח ההיפוקמפוס של נהגי מוניות, שנוסעים בכל פעם ליעד אחר בהתאם לדרישות הלקוח ונדרשים לאלתר ולמצוא דרכי קיצור, גדול מנפח ההיפוקמפוס של נהגי אוטובוס שנוסעים מדי יום במסלולים קבועים מראש. יש לציין שגם במכרסמים נמצא מתאם בין נפח ההיפוקמפוס לבין זיכרון מרחבי: לחולדות שגדלו בסביבה "מועשרת" היפוקמפוס גדול יותר מזה של חולדות שגדלו בכלוב "רגיל".
אך האם ההיפוקמפוס מספיק או הכרחי לניווט בסביבה? בקהילה המדעית נחלקות הדעות לגבי תפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון מרחבי. שלוש התיאוריות הרווחות הן:
- תיאוריית המפה הקוגניטיבית, לפיה בהיפוקמפוס מאוחסנים ייצוגים של הסביבה המרחבית המאפשרים ניווט דינמי שכולל לא רק מסלולים קבועים אלא גם מציאת דרכים חלופיות ועקיפת דרכים חסומות.
- תיאוריית הגיבוש (קונסולידציה), לפיה ההיפוקמפוס נדרש לשימור אינפורמציה חדשה בזיכרון, אך עם הזמן זיכרונות אלה מיוצגים בקליפת המוח ולכן שליפת האינפורמציה אינה תלויה בהיפוקמפוס.
- תיאוריית ה-Multiple Trace של הפסיכולוג הקנדי מוריס מוסקוביץ', לפיה ההיפוקמפוס תמיד נדרש לשליפת אינפורמציה מהזיכרון, בין אם זו אינפורמציה ישנה שאופסנה לפני שנים או אינפורמציה חדשה.
כל התיאוריות, אם כך, מסכימות שלהיפוקמפוס תפקיד מכריע בשלב ההתחלתי של אחסון אינפורמציה בזיכרון. וכפי שהבנתם, הממצאים של מגוויר אינם מאששים אך גם אינם מפריכים אף אחת מהתיאוריות הנ"ל.
אלא שאז פגשה מגוויר את TT, נהג מונית לונדוני שבמשך 40 שנה נסע יומיום ברחובות העיר, עד שחלה במחלה נדירה שפגעה בהיפוקמפוס שלו. כמו חולה האמנזיה המפורסם HM, גם TT איבד את ההיפוקמפוס בשתי מחציות המוח והתוצאה הבלתי-נמנעת הייתה אמנזיה אנטרוגרדית (דהיינו חוסר יכולת לשמור אינפורמציה חדשה בזיכרון) חמורה.
בהינתן ניסיונו המקצועי והפגיעה הסלקטיבית במוחו, נהג המונית TT הוא מקרה מבחן מיוחד המאפשר הצצה נדירה למוח האדם. הסתבר שבמבחני התמצאות בסביבה TT זכר את כל האתרים בלונדון וזיהה נקודות ציון רבות במפת העיר. ואולם, בניגוד לנהגי המוניות האחרים, ביצועיו בתכנית הניווט הממוחשבת, שדרשה אלתורים רבים, היו ירודים.
כמו כן, הוא זכר בעיקר את הדרכים הראשיות בעיר (המכונות A Roads) אך התקשה במציאת מסלולי נסיעה ברחובות צדדיים. מהמקרה של TT הסיקה מגוויר ששליפת אינפורמציה מרחבית ששמורה בזיכרון במשך שנים רבות אינה תלויה בהיפוקמפוס, אך לניווט בזמן אמת שדורש פיתרון בעיות וקבלת החלטות נדרש היפוקמפוס תקין.
בנוסף להיפוקמפוס, אזורים אחרים בקליפת המוח נדלקים בזמן ניווט ובשנים הקרובות מתכוננת מגוויר לחקור את הרשת העצבית הדינמית שמתווכת זיכרון מרחבי. עם התפתחות הטכנולוגיה, כשנהגים נדרשים להסתמך פחות על זיכרונם ויותר על ה-GPS, סביר להניח ששינויים אלה ישתקפו בדגם פעילות שונה במוחם.
במחקר חדש שפורסם החודש ב-Current Biology הראו מגוויר ועמיתיה כי ניתן על סמך דגם הפעילות העצבית בהיפוקמפוס לנבא את תוכן הזיכרון האפיזודי של נבדקים, שהתבקשו לשלוף מהזיכרון סצנות מתוך סרטי וידאו קצרים בהם צפו לפני שמוחם נסרק. ממצאים אלה מלמדים כי באמצעות שיטות הפענוח (Decoding) המודרניות ניתן לחקור כיצד אפיזודת שונות נשלפות מהזיכרון ולהבין את החישוביות העצבית בהיפוקמפוס.
אלומית ישי היא פרופ' לחקר המוח באוניברסיטת ציריך שבשווייץ
לפנייה לכתב/ת 
