הלב מאבן, אבל הגוף פגז

יש מי שממתין לקיץ החמים כדי לפשוט את בגדי החורף ולצאת לרחוץ בים עם ביקיני, ויש מי שנשארים חשופים לאורך כל השנה. כשקר הם לא רועדים, כשחם הם לא מזיעים, ותמיד, תמיד עירומים. אלו הם פסלי העירום - רבים כאלו נוצרו לאורך תולדות האנושות.

חלקם מפורסמים, חלקם פחות. רובם נראים טוב, כמה אפילו נוגעים בלב. אפשר להתאהב בהם, ממש כמו במיתוס של פיגמליון. אז קבלו את מצעד עשרת הפסלים הסקסים בהיסטוריה ותנו את דעתכם בסקר המצורף מטה.

1. זורק הדיסקוס

מירון (המאה ה-5 לפנה"ס). הרבה דגים ודיסקובולים בים

בעד: אם אי פעם תהיתם למה אתם מתעקשים ללכת לחדר כושר, או לעסוק בספורט באופן כללי, כנראה שהסיבה מוצגת פה בפניכם. "דיסקובולוס" של הפסל היווני הקדום מירון נחשב לאידיאל היופי הפיזיולוגי, האלוף האולימפי באנטומיה. אתלטים, שרירנים ומנתחים פלסטים מנסים לחקותו - הסבא רבא של פסלי העירום הגברי, שמסרב להזדקן.

נגד: הפסל המקורי של מירון מעולם לא נמצא. העתקים שלו נמצאים במוזיאון הלאומי של רומא, בוותיקן, במוזיאון הבריטי ובחללי תצוגה אחרים ברחבי העולם, כולל חנות המזכרות הקרובה לביתכם. זה הופך אותו לבחור זול. גם אם זורק הדיסקוס מחליט לזרוק גם אותך, לא נורא: כפי שנאמר, יש הרבה דגים בים. וכך גם דיסקובולים.  

2. אפולו בלוודרה

לאוכארס (המאה הרביעית לפנה"ס), הוותיקן. אובססיבי

בעד: כמה פעמים החמאתם למישהו על כך שהוא "נראה כמו אל יווני"? אז הנה לפניכם אל יווני. אפולו, מהדיירים היותר מוערכים במשכן האלים על פסגת האולימפוס, מחזיק בבלעדיות על האמנויות והמוזיקה ולא פחות מכך על השמש. מה שהופך אותו ללוהט במיוחד. קורן אור, ועור. כנראה גם שזוף.

נגד: למרות חזותו המהוגנת, לאפולו יש אובססיה לנימפות, במיוחד בתולות - כך לפחות על פי האגדה. מה קורה כשאלו לא נענות לו? את דפני הפך לעץ ואת קליתאה לחמנייה. מסתבר שמדובר בחתיכת סייקו. חוץ מזה, מה הקטע עם הגלימה המיושנת (גש בבקשה ללשכתו של אל האופנה), היא גם כך לא ממש מכסה שום דבר. ומה הקטע עם עלה התאנה שמסרב לנשור? דווקא הוא כן מכסה - יותר מדי. הייתכן כי גם במקרה זה מדובר בגלגול בוטאני של נימפה?  

3. ונוס ממילו

אמן אלמוני (130 לפנה"ס), פריז. כדאי לשקול פרוטזה

בעד: ונוס כנראה יודעת דבר אחד או שניים על מעשה האהבה. בכל זאת, מדובר באלה הממונה לעניינים אלו. איריס בר-און האישית של זאוס וחבורתו. סקסולוגית וסקסית. יש לה גוף נשי להפליא, שהיא עצמה לא מסוגלת להסתיר בגלל בעיה קלה - הזרועות נעלמו. כך שהיא גם לא תרים עליכם יד, גם אם ממש תעצבנו אותה.

נגד: חיוביים ככל שנהיה, לנכות כמו של ונוס יש גם חסרונות. ייתכן שדי בחמוקיה כדי לגרום לך לשלוח ידיים, ללטף, לגפף. היא כמובן לא יכולה להחזיר לך באותו אופן. לא להיט, אלא אם כן אתם חובבי ביזאר, או אולי...טנטרה? 

4. לאוקון ובניו

אמן אלמוני (50 לספירה), הוותיקן. זה מסובך

בעד: הזקן המקורזל, השרירים המסורגים ונחשי הים הענקיים משווים ללאוקון מראה של אופנוען מחוספס. הוא גם מצויד בשני בנים חטובים ויפי תואר. שלישייה עם פוטנציאל הרחבה לאורגיה פרועה על גבול הסאדו-מאזו.

נגד: גם אם נתעלם מכך שהנחש נותן פרופורציות חדשות ולא מחמיאות במיוחד לאף אחד מהשלושה, קשה להתעלם מכך שהוא בעצם נשלח להורגם. חוץ מזה, מי יכול להבטיח לנו שהנערים אינם קטינים? ובכלל, איך נדע אם הם באמת הבנים שלו? בקיצור, פלונטר. חבורה של מתוסבכים. 

5. דוד

מיכלאנג'לו בואונרוטי (1504), פירנצה . ללא מילה

בעד: סוף סוף יהודי ואחד מטורף במיוחד וגם מלך. אין פלא שגוליית התמוטט כשהתייצב מולו בשדה הקרב. עזבו את הרוגטקה, תראו איזה גוף מהמם. גם הפלישתי הענק לא יכול היה להשאר אדיש. כך גם בנות עמנו הקדומות, שנהגו לעלות אליו לרגל (ומשם הלאה כל הדרך עד לתלתליו הזהובים).  

נגד: עם כל הכבוד, מיכלאנג'לו הוא פסל נדיר, מוהל הוא לא. בואו נגיד בעדינות שהוא מגדיר מחדש את יחסי דוד וגוליית, ולא לטובת הבחור שלנו. נתנחם בכך שהוא חמק מהמלכודת הסטריאוטיפית ליהודים וגם האף אינו ארוך, בהתאמה. 

6. האדם החושב

אוגוסט רודן (1880), פריז. אוי הכבדות

בעד: אם חיפשתם גבר בשל, משכיל ומעמיק, כזה שהפסיק לחפש משחקים ומחפש משהו רציני, "האדם החושב" של אוגוסט רודן הוא הפסל שלכם. מיושב בדעתו ובתנוחתו. דומה אפשר לשבת מולו שעות ולנהל שיחה דמיונית ומרתקת על מהות העולם, מוסר, אהבה, זוגיות וגם על האמנות המודרנית - לאן?

נגד: אינטליגנטי, רציני, בוגר...אבל מה עם ספונטני ובעל חוש הומור? איזה כבד הוא. במקום לחשוב על עניינים תהומיים כמו מוות (רודן יצר את הפסל בהשראת דנטה אליגיירי, מחבר "הקומדיה האלוהית"), עדיף שיחפש לעצמו חיים. חוץ מזה, שלחשוב יותר מדי לא עושה טוב לעור הפנים. חורץ קמטים במצח, כלומר סדקים. 

7. בת הים הקטנה

אדוארד אריקסון (1913), קופנהאגן. לבוש ונדליסטי ורוד

בעד: אנחנו הישראלים אוהבים את הסקנדינביות, וכזו היא בת הים הקטנה הדנית. סוג של דאריל האנה מפוסלת - לא בהשראת הסרט "ספלאש", אלא על פי האגדה המפורסמת של האנס כריסטיאן אנדרסן. היא תראה טוב באמבטיה שלכם, ממש כמו על רקע הנמל בקופנהאגן. היא מרגישה שם כמו בחוף נודיסטים, כאילו משתזפת בעירום חיוור. כך שכולם יכולים לראות - קטנה היא לא ובטח לא בת ים.

נגד: כמאמר שלמה ארצי, מדובר ב"חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים". הפסל התמים הזה הפך למיצג מחאה משתנה, או סתם אקט של ונדליזם. אשה מוכה. פעם עטפו אותה ברעלה, פעם צבעו את גופה בורוד, פעם הדביקו לכף ידה דילדו והיה גם מי שלא הסתפק בכך והסיר את הזרוע כולה. מדי פעם אפילו כורתים את ראשה. השובניסטים שבינכם אולי יראו בכך יתרון. 

8. Reclining Figure

הנרי מור (1951), לונדון. חומר חזק

בעד: אין גבול לכמה תנוחות אפשר לדמיין עם הדמות הגמישה והזורמת של הנרי מור.

נגד: איפה לעזאזל היא מתחילה ואיפה היא נגמרת? איך בדיוק מתחילים איתה, ואיך היא גומרת? 

9. Personage

חואן מירו (1970), ברצלונה. חבר מכוכב אחר

בעד: האמן הספרדי, חואן מירו, אולי כינה את הפסל "אישיות", אבל אנחנו הרי יודעים שאין הכוונה לבן אנוש אלא לחייזר - אולי כזה שמירו עצמו פגש. סטיבן ספילברג סייע לנו למקם אותו בגלקסיה, הרי זה אי.טי החביב. אם אתם בקטע של מין לא בטוח עם מינים לא מוכרים - זה החוצן שלכם. אנחנו יודעים מה הוא יודע לעשות עם האצבע, מה שמעורר ציפיות לגבי כל השאר. 

נגד: אתם רוצים את אי.טי, אבל הוא הרי כל הזמן רוצה הביתה. הוא אולי סקסי, אבל בבקשה תזמינו לו טקסי. 

Femme, Femmme, Femm, Fem, Fe .10

וואנג דו (2006), רומא. השילוש הנדוש

בעד: בימים אלה מוצגת ברומא תערוכה קבוצתית של אמנים בינלאומיים ובהם גם וואנג דו הסיני, שחושף בפומבי את הפסל - 'Femme, Femmme, Femm, Fem, Fe' - שלושת הנשים הערומות שלו כל כך אמיתיות, ממש כמו בובות מין מתנפחות. לו רק ניתן, היינו לוקחים אותן הביתה ומחזירים למחרת.

נגד: מי בכלל רוצה משהו אמיתי? בשביל זה יש בני אנוש. ואנחנו הרי בכלל בקטע של פסלים. 

צילומים: GettyImages Imagebank, שירה הורניק, נירה ניסקי, AP, AFP