צה"ל מודה בטעות? הישג

הכותרת שבישרה: "סוכל פיגוע קלשון: שני פלסטינים נהרגו במחסום", התחלפה בכותרת: "פיגוע קלשון? לפי התחקיר הוא נותר על הארץ". בהפרש של 24 שעות בלבד הפך "פיגוע רצחני" של פלסטינים, להריגתם בטעות של שני חקלאים חפים מפשע בידי חיילי צה"ל. גם בתחקיר תקרית נוספת שבה ירו חיילים למוות בשני פלסטינים בכפר עראק א-בורין התגלה כי היו אי דיוקים בדיווח הצבאי הראשוני. בין השורות אפשר לשמוע הודאה בטעות: בשני המקרים לא היה כל איום על כוחות צה"ל. הפרקליטות הצבאית, כך נמסר, שוקלת לפתוח בחקירה.

הודאה בטעות על ידי צה"ל והפרקליטות הצבאית היא לא עניין של מה בכך.

מאפייני "פיגוע הקלשונים" לא יפתיעו חיילים ששירתו בשטחים. כל מי ששירת בהם יודע עד כמה החיילים, על אף היותם חמושים בנשק חם ומגובים בכוח צבאי רב, מרגישים מאויימים. את החייל הבודד לא מעניינת עליונותו הטקטית והאסטרטגית של צה"ל. בשטח, החייל הוא העומד בחזית והוא חושש לחייו.

החיכוך הבלתי פוסק עם הפלסטינים בעבודת היום יום של החייל והיותם של הפלסטינים חסרי זכויות, כלומר נתונים לחסדיו באופן מוחלט, יוצרים מצב כאוטי בו מרגיש החייל מאויים ותחת סכנה תמידית, מבלי שיחוש כי למעשה יש לו כוח בלתי מוגבל על הפלסטיני שמפניו הוא נדרש להגן על מדינת ישראל. "המציאות ביהודה ושומרון מאוד מורכבת, ולא אחת מי שנראה תמים, הופך ברגע למחבל שמבקש לרצוח", כך על פי מקור צבאי.

מציאות כה קיצונית בשטח היא תוצר ישיר של מצב קצה פוליטי שבו החלטה פוליטית של ממשלות ישראל מתוחזקת בפועל על ידי חיילים בודדים שחוששים לחייהם ופועלים על מנת לשמור עליהם. את החייל במחסום לא מעניין הכיבוש, המוסר, הסגר על עזה או משמעותם של חיים ללא זכויות בסיסיות שהכיבוש כופה על הפלסטינים שמולו. הוא רוצה לחזור הביתה בשלום, וזו, מבחינתו, המשימה האמיתית שלו.

מוסדות הצבא, שיודעים היטב עד כמה מורכב הניסיון בו הם מעמידים את חייליהם, ממלאים את חלקם: כשהאיום שחש חייל בשטח הופך לאירוע היוצא מכלל שליטה, והתוצאה היא הרג אזרחים פלסטינים, המערכת מתגייסת להגן על החייל היורה, וגם בעצם על עצמה. חקירות נפתחות ונסגרות, דוברים נשלחים לתקשורת להסביר את מורכבות המצב וההחקלאים הפלסטינים במקרה הזה מצטיירים ככאלו העשויים להפוך בין רגע לרוצחים בדם קר.

ומה בפועל? בפועל ארבעה פלסטינים נהרגו בשתי תקריות. בשתיהן, כך מודים כעת בצה"ל, לא היה איום ממשי על החיילים. אבל בשטחים הגבול בין תחושה, אותנטית ככל שתהיה, לבין איום ממשי, כבר מזמן אינו קיים. בשטחים, "תחושת איום" מצדיקה הרג אזרחים ומספיקה בשביל להוציא את החיילים שהרגו זכאים בדין.

הצבא מוציא את החיילים זכאים בדין מסיבה פשוטה. אם ידון אותם לעונש הקבוע בחוק – מאסר ממושך, תיפגע לא רק המוטיבציה של החיילים לשרת בשטחים, אלא גם יכולתו של צה"ל לנהל אוכלוסיה כבושה. ניהול כזה מחייב שימוש באמצעי שיטור אלימים ומותם של פלסטינים הוא מסר שלטוני ברור לאוכלוסיה הכבושה.

וכך, שרשרת הפיקוד הופכת למעין חד-גדיא הפוך: החייל מנהל את המצב הבלתי נסבל הזה למען מפקדיו ובשביל להישאר בחיים. מפקדיו מנהלים את המצב כי כך הורה להם הדרג המדיני. אלו כמו אלו מונעים מאותו דרג להתעמת, והתוצאה – מערכת שלמה של טיוח שמצדיקה את ההגיון המעוות שבבסיס הכיבוש.

יש לקוות כי ההודאה בדבר אי הדיוקים בחקירת המקרים בעוורתא ובעראק א-בורין, היא תחילת הבנת הסתירה העמוקה בין צדק והתנהלות מוסרית וגלויה לבין הכיבוש. אך נדמה כי הבשורה לא תגיע מהפרקליטות, אלא מהחיילים המנהלים את המצב בשטח.

דוד זונשיין הוא קצין צה"ל במילואים וממקימי תנועת אומץ לסרב