"ביטוי לבהמיות": מאסר לנערים שהרגו בדקירה

שנתיים לאחר שאלמקן פרדה נדקר למוות במרכז המסחרי בבאר-יעקב, שלח היום (ב') בית המשפט המחוזי בתל-אביב לכלא את שני הקטינים שהורשעו בהריגתו. הנאשם המרכזי, שהיה אז בן 16, ירצה 13 שנות מאסר, ושותפו, שהיה בן 15, ייאסר ל-11 שנים.

השופט ג'ורג' קרא גם גזר על השניים, שהורשעו בנוסף בהדחה בחקירה, לשלם כל אחד פיצויים בסך 100 אלף שקל למשפחתו של פרדה, שאיבדה את בנה הבכור שבוע לפני גיוסו לצה"ל.

לפי כתב האישום, פרדה, שהיה בן 19, ניסה להרגיע את הרוחות במהלך ויכוח שפרץ בין הנאשם המרכזי לחברו, בשעה שישבו עם חברים נוספים סמוך לפיצרייה שבה עבד אותו נאשם. הנאשם המרכזי קיבל "מסר מתגרה" מאחד מחבריו של פרדה על רקע סכסוך קודם בין השניים, וניגש לפיצרייה כדי להצטייד בסכין. יחד איתו הצטייד בסכין גם הנאשם השני, וכשחזרו השניים למקום המפגש של אלמקן וחבריו, במהלך ניסיונו להרגיע את הרוחות, הוא נדקר למוות.

לפי כתב האישום, הנאשם השני בעט בפרדה בבטנו, בזמן שהנאשם הראשי מצמיד סכין לגרונו. בשלב זה דקר הנאשם המרכזי את אלמקן ישירות בלבו, והוא התמוטט במקום ומת. לאחר הדקירה ברחו השניים בחזרה לפיצרייה, שטפו את הסכין מהדם, השליכו אותה לפח האשפה, וברחו מהמקום במכונית של אחיו של הנאשם המרכזי. באדישות בלתי נתפשת, כך האישום, המשיך הנאשם המרכזי לקניון קרוב, שם רכש בגדים חדשים, ולבש אותם במקום אלה שלבש במהלך האירוע.

השופט נדהם: מאיפה החוצפה?

הפרקליטות דרשה להטיל על השניים את העונש המקסימלי הקבוע בחוק על עבירת הריגה, 20 שנות מאסר בפועל. בטיעונים לעונש הזכירו נציגי הפרקליטות את הנסיבות הטראגיות של משפחת פרדה: הבן הנרצח התייתם מאמו לפני שעלו ארצה מאתיופיה, בת זוגו של אביו נפטרה לאחר מכן, ודודו נהרג בתאונת דרכים חודש לפני המקרה.

"המנוח כלל לא היה מוכר לנאשמים", טענה הפרקליטות, "לא היה ביניהם שום סכסוך, והוא אף לא היה חמוש. הוא היה בן למשפחת עולים קשת יום, למודת אבל ושכול, שחרף גילו הצעיר סייע לפרנסת המשפחה ותפקד כילד הורי". מנגד, הנאשם בדקירה טען כי הוא לוקח אחריות על מעשיו ומביע תחושת אשם וייסורים, וכי היה מדובר ב"דקירה אחת בלבד". הנאשם השני טען כי כלל לא היה לו מניע לפגוע באלמקן, ובפתח הדיון בטיעון לעונש הוא הותקף לדבריו באולם בית המשפט על-ידי חבורת צעירים.

השופט קרא ציין בהחלטתו כי "הנאשמים, חרף גילם הצעיר, התנהגו כעבריינים מנוסים, ברחו מהזירה, שטפו את סימני

הדם מהסכין, הדיחו עד לבל יספר כי ראה אותם במרכז המסחרי, והסתלקו ברכב".

הוא הביע תמיהה מניין לשני צעירים בגילאים אלה התעוזה, התחכום והחוצפה לנהוג כפי שנהגו: "חרף חלוף הזמן מאז המעשה והכרעת הדין בעניינם, הנאשמים ממשיכים לחיות בעולמם המעוות, כשהם מספקים לעצמם תירוצים וצידוקים, שאותם הם מבקשים שאאמץ. היעדר הפגנת כל רגש של חמלה כלפי הקורבן ובני משפחתו מצד הנאשמים או בני משפחותיהם מקוממת ומצמררת, ויש בה ביטוי לכל המכוער והבהמי שבנפש האדם".