ההסתה הגיעה עד קלינטון

ממשלת ישראל וזרועותיה מעדיפים להשקיע מאמצי ענק במסע הכפשה ודה-לגטימציה של הרשות הפלסטינית, במקום להתמקד במאמצים אמיתיים לסיום הכיבוש והשכנת שלום צודק. הממשלה מובילה לאחרונה קמפיין מטעה שמאשים את הרשות הפלסטינית בהסתה, שבמרכזו עומדת הכיכר על שם דלאל אלמוגרבי ברמאללה. נראה כי הרעיון הדהד גם בנאומה של הילרי קלינטון בפני ועידת איפא"ק, כשמתחה ביקורת על הפלסטינים ואמרה: "כשהפלסטינים קוראים לכיכר על-שם טרוריסטית, זה מעליב את שני הצדדים שאיבדו בני המשפחה לאורך הסכסוך". אולם יש רק בעיה קטנה אחת: מי שביתו מזכוכית עדיף שלא ימהר לזרוק אבנים על ביתם של אחרים.

ראשית, חשוב לומר כי הכיבוש הוא ההסתה הגדולה מכל. כל בן אדם סביר היה רואה בכיבוש של אדמה השייכת לאחרים כהסתה. בניית התנחלויות על אדמה פלסטינית היא הסתה. מצור וסגר צבאי הם הסתה. השפלת פלסטינים במחסומים צבאיים היא הסתה. כך גם בניית גדר סיפוח, כריתת עצי זית של חקלאים פלסטינים, אילוץ חקלאים פלסטינים להתפשט בדרכם הביתה לכפרם, דריסת ילד בן 14, והריגת 373 ילדים פלסטינים בשנת 2009 - גם היא הסתה.

ממשלת ישראל מתלוננת בתכיפות, כי קריאת הכיכר ברמאללה על שמה של דלאל אלמוגרבי היא מעשה הסתה. ראשית, צריך להכיר בעובדה כי יש כאן שני נרטיבים שונים. עבור הפלסטינים, גם אם חלקם לא יסכימו לאופן פעילותה, אלמוגרבי היתה לוחמת חרות. שנית, מדינה כובשת אינה בדיוק כשירה וגם לא מוסמכת לקבוע מה נחשב להסתה ומה לא. שתשאיר את המלאכה הזאת לגופים יותר כשירים ואובייקטיבים. שלישית, האבן שישראל בחרה לזרוק לעבר הפלסטינים, חוזרת מהר לזכוכית ביתה.

כך למשל אישרה ממשלת ישראל לאחרונה הצעה להנצחת מורשתו של רחבעם זאבי, שהיה חבר הפלמ"ח בשנות ה-40 והוביל את הכוחות היהודיים לכיבוש לוד ורמלה ב-1948, עקר אלפי פלסטינים מבתיהם וביצע טבח מחריד בעשרות פלסטינים בתוך המסגד דהמש. זאבי המשיך את דרכו בקבוצת הטרור הקיצונית "מולדת" בשנת 1988, וקידם את השקפת עולמו לגירוש של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה - טרנספר. עבור הישראלים, זאבי הוא גיבור. עבור הפלסטינים הוא פאשיסט.

תוכנית הנצחת מורשתו של זאבי אושרה בממשלת ישראל ולא בממשלת הונולולו. כך שהטענה המסורתית שכל הסתה בישראל היא יוצאת דופן, מופרכת למדי.

ראש הממשלה של ישראל, לא של זימבאבווה, הצדיע לא מזמן ל-12 עולי הגרדום שביצעו פיגועי טרור בפלסטינים בשנות ה-30 וה-40, והוגדרו בתקופת המנדט הבריטי כחברי ארגוני טרור. הטקס נערך ביוזמת משרד החינוך, שמיישם "תהליך חינוכי לימודי, המקנה ידע וחוויה" על אודות עולי הגרדום. בהודעתו בעניין ציין שר החינוך: "אני מאמין שסיפור עולי הגרדום, אמונתם ומסירות נפשם יהווה מופת ערכי לבני הנוער שלנו". עבור נתניהו וסער, עולי הגרדום הם "לוחמי חירות". עבור הפלסטינים הם טרוריסטים.

לא פלא שעם מערכת חינוך כזאת, 82% מהנוער הדתי ו-50% מהנוער היהודי חושבים שלערבים לא מגיעות זכויות שוות לאלו של היהודים, כך עלה מתוצאות הסקר בקרב בני נוער שהתפרסם לפני שבוע. האם 50% מהנוער הם יוצאי דופן?

על כן, במקום שממשלת ישראל תזרוק אבנים על אחרים, מן הראוי לטפל בבית הזכוכית שלה. עדיף שהממשלה לא תיטול לעצמה את הזכות להגדיר הסתה כי היא לא כשירה לכך, ולזכור כי מציאות יומיומית תחת כיבוש הינה ההסתה הפרועה ביותר. רק עם סיומו ניתן לשאוף לקיום שיח בין שני צדדים שווים על הנרטיבים שלהם.

עביר קובטי, יועצת תקשורת