לימודים מתקדמים
"יו לה טנגו" העניקה בהופעתה הארוכה והמוצלחת בבארבי תל אביב קורס מזורז בתולדות הרוק האלטרנטיבי בשלושת העשורים האחרונים. רק חבל שבמעבר ממעבדת הצליל המדויקת שלה לבמה, משהו הלך לאיבוד
הרבה קרחות נצפו אמש בבארבי תל אביב, והכוונה אינה שהקהל היה דליל – הבארבי מזמן לא היה צפוף כל כך – אלא ששיערם של רבים מהצופים התחיל, אפעס, להקליש. אחרי הכל, יו לה טנגו היא להקה שפועלת כבר 25 שנה בלי הפסקה, ומי שהתחיל לעקוב אחריה בזמן אמת נאלץ להשלים גם עם כך שעתה השמיים משתקפים לו בקרקפת.
חברי "יו לה טנגו" עצמם אמנם נראים מעט כמו דודים, אבל כמו הדודים היהודיים הכי מגניבים, אלה שיתנו לכם לבר מצווה דיסקים של "וולווט אנרגראונד" ו"סוניק יות'", עם טפיחה על השכם שתוביל אתכם לעולם מוזיקלי חדש ומרהיב.
"יו לה טנגו" בהופעה. משולש שכל צלעותיו שוות (צילומים: עופר עמרם)
"יו לה טנגו" היא להקה מרתקת ומאתגרת, גם מפני שלאורך הקריירה הארוכה שלה היא לא מפסיקה לאתגר את עצמה, גם היום. דבר אינו מובן מאליו, והשלישייה לא נכנסת לשגרה של סאונד כמו להקות רבות אחרות שנשמעות אותו הדבר כבר עשרה אלבומים.
הטווח העצום שלה התבטא נפלא בהופעה הארוכה והמוצלחת בבארבי אתמול (ב') בערב, הופעה שהתחילה בנויז סוניק יות'י והתפתחה בלי למצמץ לסול, פופ, funk, פולק אקוסטי, פסיכדליה ועוד כמה שירים שקשה מאוד להדביק להם תגית ז'אנרית. שיר אחד נשמע כמו "בל וסבסטיאן" פוגשים את "ספארקלהורס", השני כמו דינוזאור ג'וניור והשלישי כמו "סמשינג פמפקינז".
בין שירים חשאיים לקטעים בני 20 דקות עם אותו ריף
אבל "יו לה טנגו" לא נשמעת כמו כל הלהקות האלו כי היא מחקה אותן, אלא להיפך. קשה להניח אצבע על אמן אלטרנטיבי בעשרים השנים האחרונות שלא הושפע מהניסויים של "יו לה טנגו" במעבדת הצליל שלה, שם היא מתיכה תרכובות מלאות דמיון של פופ ואוונגרד, ומרחיבה שוב ושוב את גבולות הרוקנ'רול.
קפלן. מסך המחשב יסמיק
חייבים להודות בשני חסרונות עיקריים של ההופעה: ראשית, הסאונד לא היה במיטבו, ולא עשה חסד עם הדינמיקה והעושר הצלילי של הלהקה. שנית, וחשוב יותר, יו לה טנגו פשוט נשמעת טוב יותר באולפן. עם כל כוונותיהם הטובות וכישרונם האדיר של החברים, הניסיון שצברו על הבמה והיכולת להפיק טווח עצום של צלילים מגוונים מאותם שלושה-ארבעה כלי נגינה – גם הביצועים הטובים ביותר אמש לא השתוו לגרסאות האולפן. נראה שבתנאי מעבדה התוצאות פשוט מדויקות יותר.
אין בכך כדי לומר שהיה משעמם או יבש, חלילה. יו לה טנגו הצליחה למגנט את רוב הקהל גם לשירים החרישיים והאיטיים, וגם לקטעים בני 20 דקות, במהלכן התופים והבס מנגנים ריף חוזר שוב ושוב, ואיירה קפלן עושה בגיטרה החשמלית שלו מעשים שמסך המחשב יסמיק אם אפרטם. לא פלא שקפלן החליף גיטרות בתדירות בה מדונה מחליפה תלבושות על הבמה. נדרש להן זמן להתאושש.
עירוב טבעי בין גרוב של סול וגיטרות של נויז
קל לשים את הזרקור על איירה קפלן, שנחשב רשמית לסולן הלהקה, אבל יו לה טנגו היא משולש שכל צלעותיו שוות. גם אשתו המתופפת, ג'ורג'יה האבלי, שרה בחלק גדול מהשירים וכך גם הבסיסט-קלידן-גיטריסט, ג'יימס מק'ניו, והתרומה של הכלים והתפקידים שלהם לכל שיר שווה לחלוטין בגודלה לתרומת הגיטרה של קפלן, אפילו אם הווליום שלה חזק יותר.
גם בימינו, ימי רנסאנס יצירתי מוזיקלי אדיר וחוצה ז'אנרים, נדיר לשמוע להקה כמו "יו לה טנגו", שמצליחה לערבב בצורה כל כך טבעית בין גרוב של סול ו-funk לנגישות של פופ ולגיטרות של פּאנק ונויז, ולעשות את זה בלי להישמע מגוחכת או שטאנצית. נדיר עוד יותר לראות להקה כזו על במה בישראל, ועוד מול בארבי סולד אאוט בהופעה אחת מתוך שתיים רצופות.
לגיטרות נדרש זמן להתאושש
זו הוכחה ניצחת בפני כל מי שמתבכיין על כך שהקהל הישראלי הוא שמרן. אל תפספסו את ההופעה השנייה הערב (ג'). מדובר בקורס מקוצר בתולדות הרוק האלטרנטיבי של שלושת העשורים האחרונים, מאת אחת הלהקות שבלעדיהן הוא לא היה קיים.
לפנייה לכתב/ת 
