לראות את המציאות בשחור ולבן

התערוכות החדשות של אוהד מטלון ואיתי איזנשטיין מחדדות את הרלוונטיות של הצילום הקלאסי גם בעולם של מצלמות דיגיטליות. תמיר שר לא ממהר לוותר על המצלמה הישנה שלו

תמיר שרפורסם: 24.03.10 , 12:53

שתי תערוכות של צילומי שחור-לבן, מציגות בימים אלה בתל אביב - בשני חללים נפרדים. אחד בדרומה של תל אביב והשניה במרכזה. השוני והגישות המנוגדות באופן בו מוצגים הצילומים מאפשר לנסות לקלוט ולהאיר כמה היבטים על קרב ההישרדות של צילומי שחור-לבן במסע המסחרר, שמדיום הצילום יצא אליו מראשיתו במאה ה-19 וקיבל תנופה שממשיכה ומפתיעה בעידן הדיגטלי.

זריחה מתוך הקירות

בתערוכתו של אוהד מטלון "צפון-אמיתית. דרום-בהירה" (אוצרת עירית כרמון פפר) הדימויים מוקרנים על מסכים לבנים, זורחים מתוך הקירות של הגלריה המוחשכת. דימויים כמו קונסטרוקציות בעלות אופי פיסולי, פרטים של צמחייה, חלק של דלת או חזית הרוסה של בניין יוצרים חזיון של דימויים נגטיביים ופוזטיביים - בשחור-לבן.

קרב ההישרדות של השחור לבן. איתי איזנשטיין

מטלון משלב בתהליך טכנולוגיות חדשות של סריקות ועיבודי מחשב לצד טכנולוגיות מסורתיות של שימוש בפילם ושיקופיות ובמצלמה בעלת פורמט בינוני. "מעניין אותי משהו במפגש בין הדימוי המוקרן האוורירי וחסר העובי, לבין הנוכחות החומרית שהוא מצביע עליה בהיותו תוצר של הכלאה בין נגטיב לפוזיטיב", הוא אומר, "נראה לי עקרוני ביחס למרחב הפעולה של צילום היום".

צילום של מטלון. הכלאה בין נגטיב לפוזיטיב

צילום גולמי

ב"עבודות" של איתי איזנשטיין בגלריה המדרשה (אוצרים בועז ארד וגיא בן נר) צולמו העבודות במצלמת לייקה עם סרט שחור-לבן 35 מ"מ ופותחו והודפסו באופן ידני על נייר צילום. הן תלויות על הקיר ללא מיסגור למעט שוליים לבנים המקיפים את הדימוי, הצילום בצורתו הגולמית ביותר. בתערוכה זו האור נבלע על ידי הצילומים ומחזיר לעין הצופה רק את חלקו. כל הצילומים צולמו בשעות החשכה בעיר וללא חצובה.

איזנשטיין. בחשכה וללא חצובה

הדימויים של העיר הלילית מפורקים, מעבירים בצורה פיוטית את השעות הריקות. "השימוש בצילום שחור לבן/ מונוכרומי. נובע בין השאר מתוך העיסוק באור, בעיקר מלאכותי, ובאופן בו הוא חושף ומשפיע על הדברים אותם הוא מאיר", אומר איזנשטיין, "הצבעוניות מהבחינה הזו מהווה הסחת דעת מיותרת. השימוש במצלמת 35 מ"מ ללא חצובה מאפשר לי להיות אנונימי וגמיש יותר בזמן הצילום".

כן, לא - שחור, לבן

מאז כניסת הטכנולוגיות הדיגיטלית לעולם הצילום וההדפסה עולות תהיות ומתקיימים ויכוחים לגבי עתידו של הצילום המסורתי בשחור-לבן. בחלק מבתי הספר והמוסדות להוראת הצילום אף ביטלו בשנים האחרונות את חדרי החושך (מגדלים, קערות, כימקלים) לטובת מעבדות דיגיטליות (סורקים, מחשבים, מדפסות), כמעין הודאה בסגירת הפרק הזה ומעבר לעידן הבא.

שתי התערוכות הנוכחיות וישנן נוספות, מייצגות את הנטייה המתגברת לתבוע את מקומו הלגיטימי והטבעי של הצילום בשחור-לבן, דווקא כשניראה לרגע ממושך - שארך שלושה עשורים - שכל מה שיוותר לאחר הסימבוזיה המוחלטת והמרשימה עם עולם המחשבים, הוא כמה שימושים מועטים, על גבול האזוטרים: סוג של תחביב נוסטלגי, עבודות יד עמלניות, ייצוגים של הפן ההיסטורי והמתעד של הצילום, ודימויים מתוך מצלמות מעקב.

דימויי העיר הלילית של איזנשטיין מפורקים

החוששים לגורל הצילום המסורתי עקבו בדאגה אחרי גוויעתם של כמה מסימלי המדיום כמקרן השיקופיות, מצלמת הפולוארויד והפסקה כמעט מוחלטת בייצור סרטים ונייירות ש"ל ומצלמות אנלוגיות שמחירן בשוק המשומשות צנח לפרק זמן ועולה עתה בהתמדה, בגלל הקושי להשיגן.

רבותיי ההיסטוריה חוזרת

וויליאם אגלסטון (William Eggleston) היה הצלם הראשון שהציג תערוכה של צילומי צבע שהוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק בשנת 1976. הוא היה אחד מהחלוצים של קבלתו של הצילום הצבעוני כמדיום אומנותי ליד צלמים כמו ג'ואל מאיירוביץ (Joel Meyerowitz) וסטיבן שור (Stephen Shore).

צלמים כמו ג'ף וול (jeff wall) ורבים אחרים שצילום הצבע היווה את שפתם האמנותית, המשיכו במהלך שנות ה-80 ביתר שאת את הנכחתו של הצילום הצבעוני בכל המוזאונים ובאוספים החשובים. צילומי צבע גדולי מימדים נהפכו לאחד מסמלי הצילום העכשווי באותה תקופה.

רובן הגדול של תערוכות הצילום מאז ועד עתה היו תערוכות של צילומי צבע. צילומי שחור-לבן הוצגו בעיקר בתערוכות היסטוריות ועל ידי מספר קטן של אמנים וצלמים שהשתמשו בתכונותיו הראשוניות, הפחות ספציפיות, והאותנטיות של הדפס הכסף.

עם זאת, קומץ נאמנים המשיכו את מסורת צילום ש"ל, התמידו, והפכו אותו לשפתם היחידה או העיקרית ועשו זאת באופן מוצדק מעבר לכל ספק. ביניהם אפשר להזכיר אמנים כמו הירושי סוגימוטו (Hiroshi Sugimoto) היפני, שעבודת המחקר הצילומי שלו בנושא הזמן נעשתה כולה בשחור ולבן מרהיב, מיכאל קנה (Michael kenna) בצילומי הלילה השלמים כל כך.

בארץ בולטים דליה אמוץ ז"ל, שהצליחה לגרום לאור שבצילומיה לזרוח מתוך העבודות ללא שום תיווך; שימחה שירמן והדפסי הכסף הרכים והעשירים במגוון רחב של קשת האפורים; שרון יערי בתערוכתו על שד' ירושלים ביפו שהוצגה לאחרונה בגלריה זומר. וכמובן אמנים רבים אחרים, כמו מטלון ואיזנשטיין.

צילום של מטלון. דימוי אוורירי

מה אם כן משמר את זרם הצילום האומנותי בשחור-לבן? סיבה אחת, אירונית במידה רבה היא, שדווקא השיכלולים והאפשרויות החדשות בטכניקות הצילום העיבוד וההדפסה איפשרו לייצר צילומי שחור-לבן גם למי שלא רכש את הידע והנסיון בחדר החושך המסורתי. ממצלמות הפלאפון וכמובן במצלמות דיגטליות משוכללות אפשר להמיר כל קובץ ודימוי לצילום בשחור-לבן ולהדפיסו כאילו היה כזה ובעושר של גווני שחור-אפור-לבן, שאינו נופלות ברמתו מהדפסי הכסף, למרות התחושה הקרירה שהם מייצרים.

סיבה נוספת היא הצורך הטיבעי לשכלל את השפה האומנותית המעודנת יותר, כאפשרות נוספת לעיכול המציאות ההיפר- ריאליסטית וחובבת הריאליטי. הכמיהה הטבועה בנו לשמר את ההיסטוריה דרך הזיכרון בצורת הופעתו המקורית כפי שהונכח לראשונה בתולדות הצילום ובאלבומים המשפחתיים, היא כמובן מניע נוסף.

נראה שכמו פעמים רבות בהיסטוריה (צילום-ציור, טלוויזיה-קולנוע, אינטרנט-עיתונות מודפסת, קינדל-ספרים), החשש שהמדיום החדש יקבור את קודמו עשוי להתבדות. שתי התערוכות החדשות נותנות תקווה כי צילום השחור-לבן זוכה לעדנה מחודשת ויזכה גם לאריכות ימים מופלגת.