והנה נשארת מאחור?

"מאיר אריאל- עצמאי בשטח" הוא לא עוד ספר. הוא ספר יסוד, שבלעדיו אי אפשר להבין חלק משמעותי מן התרבות הישראלית. מאיר אריאל הוא האיש ש"המציא" סוג חדש של אמן ישראלי: זמר-כותב (Singer-Songwriter). יואב קוטנר הביא כאן לראשונה את כל הטקסטים של אריאל שפורסמו והושרו בחייו ואחרי מותו.

אריאל. ספר יסוד (צילום: חיים זיו)

לכן זה ספר חובה למי שמנסה להבין את מאיר אריאל, ואת הרוק הישראלי כולו. לכן כדאי שהספר הזה יהיה לא רק בידיהם של אוהבי המוזיקה הישראלית, אלא גם בידיו של ההיסטוריון הישראלי, והסוציולוג, וחוקר האמונות והדעות, ואפילו המשפטן והכלכלן הישראלי. שלא לדבר על קורא השירה העברי והפרוזה העברית. שיר הכאב של הזמר-כותב הישראלי "הראשון" אומר עלינו הרבה, חושף בנו הרבה, חודר אל מעמקים.

אריאל הוא האיש שהביא אל התרבות הישראלית את הזמר-כותב, זה שצמח בתרבות האמריקאית אבל התפשט במהירות אל כל חלקי הגלובוס - באמצעות הרדיו, והטלוויזיה, והתקליט, וכעת גם המחשב. שמתי במרכאות את המילים "המציא" ו"ראשון" כיוון ששום מהלך יצירתי מקיף באמנות לא "מומצא" יש מאין - יש מאחוריו הקדמות רבות, והוא לא מתחיל באמן אחד בלבד – יש לו אבות רבים.

למהלך שהביא אל התרבות הישראלית את סוג האמן החדש שיצרו בוב דילן וג'ון לנון היו שותפים גם מי שהיו חבריו

של אריאל ובני זמנו: שלום חנוך, ואריק איינשטיין, ואריאל זילבר, ושמוליק קראוס ורבים אחרים. גם הם "המציאו" באופן יצירתי מאוד את הזמר-כותב הישראלי בראשית דרכו בשנות ה-60.

חלקם עשו את זה בשיתוף פעולה עשיר ומורכב עם מאיר אריאל – כך שהם תרמו לו ולא רק הוא תרם להם. שלא לדבר על כך שה"צ'רצ'ילים" ו"האריות" והלהקות האחרות, שניגנו רוק ברמלה ובמועדונים נידחים, קדמו למאיר אריאל בהכנסת הצליל והאסתטיקה המתריסה של הרוקנ'רול, וכך הכשירו את הקרקע להופעתו.

האב המייסד הישראלי

ועדיין מאיר אריאל הוא, ולא אחר, האב המייסד של הזמר-כותב בישראל. הוא שחיבר את שלושת קודקדי המשולש שלו: צליל אישי, מילה אישית והגשה אישית – למזיגה שהיו בה הרבה ספקות ושאלות, אבל דבר אחד לא היה מוטל בספק: היא מעשה אמנות מסוג חדש (לא בידור, ולא "פיזמון", ולא המשך של הזמר העברי, ולא חיקוי של דילן לעברית).

אריק אינשטיין ואהובה עוזרי ושלום חנוך נעשו אמנים גדולים לא פחות מאריאל, אבל הוא זה שפרץ להם את הדרך, הוא ששימש להם מודל (לא יחיד, כל אחד מהם צרף את השפעתו עם השפעות אחרות). אני חושב שבשנים האחרונות הולכת ומתבססת ההכרה – שספק אם התבססה בחייו - בחוב הגדול שחבה התרבות הישראלית לאריאל, ולכן חיכינו זמן רב לאוסף מלא ושלם של הטקסטים המולחנים שלו.

הספר המצוין הזה קורא, ממש זועק, לספרים שימשיכו אותו: ראשית, אין לאוסף הטקסטים הזה אוסף מקביל של מוזיקה. לכאורה מופיעים כאן כל הטקסטים שאריאל כלל בתקליטים שלו, או כתב לתקליטים של אחרים (ברובם אלה טקסטים חלשים יותר, אבל גם כאן יש פסגות כמו "שלל שרב"). התקליטים הועברו לדיסקים והם ניתנים ברובם להשגה.

אבל התקליטים והטקסטים הם רק קצה הקרחון של מעשה האמנות החדש הזה, של הזמר-כותב. ההופעות בפני קהלים רבים ושונים הן הלחם והמלח היומיומיים של האמנות הזאת. לכן הקלטות ה"בוטלג" של אמני הרוק – בין אלה שאושרו על ידם ובין אלה שאושרו על ידי יורשיהם – הן חיוניות כדי לחוות את מעשה האמנות שלהם.

כמו סרט שחצי המסך מוסתר

גם אם מאיר אריאל כתב כמה מן הטקסטים העמוקים ביותר של הרוק הישראלי - "שיר כאב", או "נשל הנחש" – עדיין הוא לא היה משורר, והוא לא רצה להיות משורר. אין לטקסטים שלו קיום עצמאי כמו לטקסטים של משוררים. בלי המוזיקה ובלי ההגשה הם דומים לסרט שחצי מהמסך שלו מוסתר.

כל קורא של הספר הזה ירגיש בכך: כאשר הוא יגיע אל טקסט שהוא זוכר גם את המוזיקה שלו בקולו של אריאל, הוא יחווה את הטקסט הזה בעוצמה שעולה על כל מה שהוא עשוי להפיק מטקסט מעולה בלבד. לכן, כדי שנוכל לעמוד על מלוא מעשה האמנות של אריאל, אנחנו זקוקים למהדורה מלאה של כל המוזיקה שלו, בכל ביצועיו, ובכל ההקלטות שנשמרו.

זה איננו פרויקט מסחרי. אבל הגיע הזמן שהכסף הציבורי בישראל ילך לא רק למהדורה בלתי מסחרית לחלוטין של כל כתבי אורי צבי גרינברג, אלא גם למהדורה בלתי מסחרית של יצירתו של מאיר אריאל. גרינברג הוא אבן יסוד של תרבות ישראלית, וגם אריאל הוא אבן יסוד.

שנית, פרקי הביוגרפיה הקצרים שהוסיף קוטנר מעלים את הצורך הגדול שתיכתב ביוגרפיה שלמה, שמבוססת על תחקיר עומק, של מאיר אריאל, ומהר, כי עדים רבים שליוו אותו עדיין חיים. בלי ביוגרפיה ראויה לשמה השירים של מאיר אריאל מרחפים בחלל בלי הקשר, בלי החיים שזרמו אל תוך היצירה.

מוצץ הגבעול של התרבות

שלישית, אנחנו זקוקים למחקר, למסה, למחשבה על מאיר אריאל. אנחנו זקוקים למחקר ספרותי שישאל איך

עיצב אריאל את הדמות החוזרת שוב ושוב בשיריו של האיש שמוצץ גבעול כאשר עגלות-החיים הרבות והשונות עוברת בגשר המט לנפול שמעליו, של מי שרוצה לפגוש אישה במקרה רק אחרי שהוא ישכח אותה כליל, של החלש - כמו ארול- שנשים נמשכות אליו כמו דבורים אל צוף רק כיוון שהוא לא שוכח שהוא עומד להתמוטט.

ואנחנו זקוקים למחקר מוזיקולוגי שיבהיר מה לקח אריאל מן הצליל הרוסי של השירים ששרו הוריו, ומה זאת אומרת מוזיקאלית "בלוז כלשהו בנוסח מעורב זעירא", ואיך התפתח שיר שלו מצליל גבוה אל צליל נמוך ומן הדיאלוג בין הגיטרה שלו לבין הקלידים של משה לוי.

רביעית, אנחנו זקוקים לארכיון; העבודה שמשקיעה תרצה אריאל בשימור ובהחייאת העיזבון ראויה לכבוד ולתודה. אבל יש צורך בארכיון ציבורי במימון סביר ובניהול מיקצועי. ושוב מהר, לפני שיאבדו לנו אוצרות של כתבי יד וסלילי הקלטה ומכתבים.

"עצמאי בשטח", מאת מאיר אריאל, הוצאת זמורה ביתן