יום אחד בלתי נשכח עם "מיסטר סופט"
הייתי דלוקה על גבר שהתאפר למחייתו. מידי פעם הוא גם שר. קראו לו סיימון לה-בון, והוא היה הסולן של להקת הדגל של שנות ה-80, "דוראן דוראן". הייתי ילדה מאוהבת בת 14 ובדמיוני שכבתי איתו כל לילה. והנה, זה התגשם
גיל 20. אני עדיין ילדה שחיה בעולם של מבוגרים. נשואה, לא פחות, חיה בניו-יורק עוד יותר, מסתובבת בבגדים יקרים שנקנו בזול, עם ביואיק לה-סייבר אדומה, מפזזת ברחובות העיר שלא ישנה לעולם, מחפשת סיילים ודילים בגאפ וב-H&M, חזיות תחרה בויקטוריה, יותר בשביל הפנטזיות ופחות בשביל בעלי.
בכלל הגעתי לשם בטעות, רודפת אחר שמועה
ככה הגעתי לעוד יום שגרתי במנהטן, חייה של עקרת בית שלא מכניסה רגל הביתה, בעלי בעבודה, ואני בוהה בעיניים פעורות בסיימון שר את Somebody Else Not Me בחנות התקליטים ברחוב 14 על ברודוויי. ולחשוב שבכלל הגעתי לשם בטעות, רודפת אחר שמועה שלהקת ילדותי מופיעה שני בלוקים ממני. השמועה התבררה כנכונה, אם כי קצת מאוחר מדי. הגעתי לקראת סוף ההופעה, מתנשפת ומתנשפת, ממאנת להאמין שפיספסתי את ההזדמנות לראות את אהובי משכבר שר אל מול נגד עיניי. עוד לא ידעתי ש-The best is yet to come.
20 דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי עומדת בתור שאינו נגמר, יחד עם מאות בנות אמריקניות צורחות, ובקצה המנהרה יושבים להם בנחת סיימון ושות', חותמים על דיסקים, מחייכים, מצטלמים ומפריחים נשיקות באוויר. עוד אחד ועוד אחת, ועל כל דקה איבדתי שנה מחיי והפכתי לילדה מצחקקת ורועדת העומדת מול אביר חלומותיה, הפוסטרים הצעירים מתמזגים עם הפנים הבוגרות עם הקמטים סביב העיניים, בן 42 , חתיך עד אימה. פה יבש, ידיים רטובות, התור קטן וקטן ואיתו גם אני, מאבדת שנים, נהיית אינפנטילית מרגע לרגע, מאבדת מילים והברות, מאבדת חוקי תחביר ודקדוק בעוד הכל מתטשטש סביב. הבחור החיוור מלפניי פינה את מקומו בחוסר רצון מובהק, מאוחר יותר יספר לי שרדף אחרי סיבוב הופעות הקאמבק שלהם ברחבי ארה"ב, וסוף-סוף השיג חתימה.
מוכנה להישבע שראיתי מבט שונה בעיניו
הנה הוא לפניי, מחייך לעברי, מוכנה להישבע שראיתי מבט שונה בעיניו, מבט שהשתהה קמעה. אני מושיטה לו דיסק.
"Can I give you a kiss?" שמעתי קול במרחק. לאחר כמה רגעים קלטתי שזה הקול שלי. סמוקה כמו עגבניה, עיניים מושפלות, כמו ילדה קטנה שמבקשת סוכריה מהחבר החתיך של אבא. הפניתי את לחיי לנשיקה המיוחלת, בעוד למבוכתי האין סופית לנוכח הסיטואציה ההזויה, הוא תופס את ראשי בשתי ידיו ומדביק לי נשיקה על השפתיים בעודו אומר "sure gorgeous"!
בברכיים רועדות כשלתי אל עבר היציאה. הלכתי עד שהרגשתי נקישה על הכתפיים. בחור בסרבל כחול מרופט מסתכל עלי בחיוך דבילי.
"רוצה לבלות עם הלהקה?" לחש לי בוב הבנאי.
"מי אתה?" הבטתי בחשדנות במי שנראה לכל היותר כאיש התחזוקה של החנות. "אני שומר הראש של סיימון", ענה. "אם את רוצה לפגוש אותו, חכי שם", אמר והחווה לעבר המסדרון מאחורי הבמה המאולתרת.
שעתיים תמימות חיכיתי עד שהגרופיות עזבו, מנסה לעכל את שקורה. אני? גרופית לשעבר, או שלא.. מצחקקת בביישנות, נתונה לחסדי להקת פופ משנות ה-80? התשובה היא כן, בהחלט כן.
פתאום הוא ניגש אלי. וואו, הוא כל כך גבוה. וכל כך יפה. "היי (קורא בשמי – הוא זכר את שמי!) את אוהבת פוטבול?"
"לא ממש..." זה מה שאמרתי. "אה, כן בטח!" זה מה שאמרתי ברגע שקלטתי מה אני אומרת.
"יופי, בואי איתי".
הלימוזינה חיכתה בחוץ, אנחנו הלכנו ברגל. שנת 99, אני, סיימון לה-בון ובוב הבנאי/שומר הראש הולכים ברחוב מנהטני. יותר מעשר שנים לאחר תקופת הזוהר, ואף אחד לא מזהה אותו. אין זכר להמולת הגרופיות בחנות התקליטים. אבל לי לא איכפת. סיימון מחזיק לי את היד.
לאחר המשחק בפאב חשוך באמצע יום אוגוסט חם, נסענו למלון מרסר במנהטן. הכל קרה כל כך מהר שאפילו לא קלטתי שאנחנו עולים במעלית לסוויטה שלו. עוד רגע וריחפתי מעל המשקוף של חדר המלון המפואר. השתרר שקט. סיימון התיישב על המיטה הענקית במרכז החדר.
"אוקיי, היה לי מאוד כיף איתך היום והייתי שמח שנמשיך. אם את נשארת איתי את יודעת מה יקרה, ואני כמובן מאוד אשמח אם כן. מה את רוצה לעשות?".
אופס... חייבת לגלח רגליים בנוסף לכל
כן!!! צרחתי ללא קול וחשבתי תוך כדי עד כמה אני מסריחה מהיום הזה ואופס... חייבת לגלח רגליים בנוסף לכל (נשואה או לא?) "...אני יכולה להיכנס לעשות אמבטיה?" שאלתי, לא מאמינה למילים שיוצאות לי מהפה. אם כבר אני הולכת להגשים את פנטזית הילדות שלי, רצוי שאהיה רעננה וחלקה.
"בטח!" אמר, נכנס לחדר האמבטיה ופתח לי את זרם המים החמים באמבטיה הענקית. נכנסתי, הוא יצא וסגר את הדלת.
איפה זה? איפה זה? לחשתי לעצמי בעודי מחטטת לו בדברים. כן אני לא גאה בזה, ולא במאות הכדורים בצבעי הקשת שמצאתי בתוך התיקים שלו ("ויטמינים" יסביר לי מאוחר יותר), אבל לבסוף מצאתי את סכין הגילוח. הנה אני, באמבטיה של סיימון בחדר מלון במרכז מנהטן, מגלחת רגליים. המציאות, גבירותיי ורבותי, מוזרה מכל דמיון.
אחרי האמבטיה יצאתי עם רק מגבת לגופי. התיישבתי על המיטה, ביקשתי שיסגור את החלון מהאור יום המסנוור, נבוכה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הוא נכנס רגע לחדר האמבטיה, יצא, התקרב אלי והוריד את המגבת. שכחתי שאני נשואה, שכחתי מהחיים שלי, והדבר היחיד שהתרכזתי בו היה תחושת חוסר המציאות. האמת היא שבהתחלה אפילו לא נהניתי. הייתי בהלם גדול מדי. ברגע של צלילות ביקשתי שישים קונדום.
כמצופה, עכשיו אמור להגיע קטע מלא באכזבה, סירחון המציאות לעומת ההוד של הפנטזיה. בסיפורים האלה האליל תמיד "קטן" מדי, שעיר מדי, מהיר מדי או גס מדי, הסצינה עמוסת רגשות אשם והתנפצות הפנטזיה הילדותית. אז האמת היא שזה היה מדהים, הגוף בן ה-42 שלו היה מושלם, שרירי וכמעט ללא טיפת שומן מיותרת, הוא היה עדין וחזק. זה היה זנותי ומלא תאווה ואהבתי את זה, זה היה מחוסר רגשות אשם, אלוהים אדירים, אם פמלה אנדרסון היתה גוררת את בעלי לסוויטה שלה, לא הייתי אומרת מילה. פעמיים נפלאות וחמש שעות לאחר מכן התעוררתי. היה חושך בחוץ. המציאות נפלה אלי ברגע. סיימון נוחר כמו טרקטור לצידי. בעלי מחכה לי בבית. בעצם, בעלי חיכה בחנות התקליטים. בגשם. מה אני עושה פה?!
קמתי, התלבשתי במהירות.
"קטי תדאג לך לכרטיסים להופעה", אמר סיימון בקול ישנוני, וכדרך אגב ציין שהוא נמצא בעיר עוד יומיים, ואם אני רוצה לחזור, זה המספר של החדר, והשם הבדוי שלו הוא "מיסטר סופט". ממש ככה - Mr Soft . הוא כתב את זה על פתק קטן ונתן לי אותו. כן, שמרתי את הפתק עד היום.
כשחזרתי הביתה נשכבתי על הרצפה מחוסרת כוחות. כן, זה היה מדהים. לא, לא חזרתי אליו. זה היה סיפור חד פעמי. אפילו לא הלכתי להופעה, אני לא יודעת למה. רק שכבתי במיטה והקשבתי לדיסקים של דוראן דוראן בלוּפ בלתי נגמר. זה היה לפני עשור, ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
כמה ימים לאחר מכן קראתי כתבה של בחורה צעירה, “A night to remember with Duran Duran”. הסיפור היה די צפוי.
ככה זה.
לפנייה לכתב/ת 
