אם לא תיגע בי - אמות

***

ותאמֶר לְכִי לךְ מעירךְ ומחדרךְ

וּמִבֵּית אביךְ אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר אראֵךְ שָׁם

דִּירָה בִּשְׂכִירוּת מִשְנה וּקחי נָא

אותךְ אֶת יחידתךְ אֲשֶׁר לֹא אהבתְ

עוֹד כַּמָּה חֲפָצִים קַבִּינָה יְשָׁנָה

והעליהָ לְעולה אֶל

אַחַד הַתְּהוֹמוֹת אֲשֶׁר אֹמַר

אלייךְ, עֲמֻקָּה

הוֹלֶכֶת, מָה אַתְּ ניגֶפֶת, לְאָן

אַתְּ נידֶפֶת, כִּמְעַט כְּבָר

מתנגשת בַּקִּירוֹת, הִזָּהֲרִי

וּלְאָן אַתְּ נחפֶּזֶת, גַּם אִם

בִּקְצֶה הָעֶרֶב הַמְּעֻנָּן מְחַכִּים

לָךְ יַלְדָּה וְגַם אָבִיהָ עִם

הַתֵּה הֶחָם, אַתְּ לֹא תִּשְׁתִי

אוֹתָם, לֹא עַד תוּמם, אַתְּ

הַזּוֹכֶרֶת שֶׁאֵין מָקוֹם שֶׁהוּא לָךְ

בַּיִת, אַתְּ הַיּוֹדַעַת שֶׁאֵין לָךְ בַּיִת

שֶׁהוּא מָקוֹם.

הקפיצה

הָיְתָה לָנוּ אַחֲוָה שֶׁל יְלָדִים מֻכִּים

שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָק, הֶעֱמַדְנוּ פְּנֵי

מְאֹהָבִים, וּבַחֲלוֹמוֹתֵינוּ בָּנִינוּ לָנוּ

בַּיִת, רֵיק מֵחוֹבוֹת וּמֵהוֹרִים וְאִסּוּרִים,

אֶת כֹּל כַּסְפֵּנוּ כִּלִינוּ עַל מִלִּים

וְתַקְלִיטִים, יָדַעְנוּ שֶׁנִּגְוַע בָּרָעָב, שֶׁנִּהְיֶה

מוּזנחִים, וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לָנוּ,

הָגִינוּ מִרְדָּפִים, לְבַדֵּנוּ בָּרְחוֹבוֹת הַחֲשׁוּכִים

וְהָרֵיקִים, רַק צִלֵנו אִתָּנוּ, לְהַזְכִּיר

שֶׁהָיוּ גַּם חַיִּים

אֲחֵרִים

דימיתי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַשְׁלִיך אֶת

עַצְמְךָ מִן הַמַּסּוֹק, אֵיךְ לְמלֵט אֶת נשִימתְךָ

אֶל מוּל הַיֹּפִי הַחוֹבֵט בְּךָ כְּמוֹ אֲדָמָה,

הָרוּחַ הָיְתָה חֲזָקָה וְיַחַד טִפַּסְנוּ

עַל סֻלָּם הַחֲבָלִים, צַעַד צָעַד,

רֵיאוֹתֵינוּ שׁוֹרְקוֹת כְּבָר מֵחֹסֶר

אֲוִיר, אֲחוּזֵי אֹשֶׁר הִגַּעְנוּ לְמַעְלָה,

נוֹשְׁכִים אֶת צִיפּורנינוּ בְּאֵימָה,

שִׁלַּחְתָּ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, וּמִשָּׁם

הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּי, קוֹרַעַת אֶת כָּל הַחוּטִים,

עַד אַחֲרוֹן, וְאַתָּה אַחֲרַי

לֹא קָפַצְתָּ.

אחת אהבה

בּא אֶחד נגע לִי בַּלֵב

בְּאצְבּע עִם צִיפּוֹרן לֹא גְזוּזה

היוּ לוֹ כּפּוֹת ידיִם אדִירוֹת וְיפוֹת

וְהן פָּרְמוּ אוֹתי, בְּשקט

בַּלילה, בִּשְנתוֹ, היה מְפכּה קוֹלוֹת

כּשׁה תמִים, כְּילד

היִיתִי מאזִינה לוֹ

ותוֹכִי נִבְקע וְהִמְתין,

וְהִמְתִין. בַּימים

הייתי עוֹמדת מוּלוֹ

וּפועֶרֶת בְּחוֹזְקה את עֵיניו

דִימִיתי שאישוֹניו חפוּרִים

עד מַעבֶה האדמה,

וציפורנַי הִשחירו. פעם,

געגוּעִים עליו הוֹלִיכוּ

אוֹתִי עד קְצה רְחוֹבוֹ

בּור לא נִכְרה

שָם וְקו לֹא סוּמן,

וְלֹא יכולְתי לעבוֹר.

א' נכזבת

אִם לֹא תִּגַּע בִּי –

אָמוּת.

אֲבָל אַתָּה לֹא תִּגַּע בִּי

וַאֲנִי לֹא אָמוּת.

שירה סתיו, מרצה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. זוכת פרס "טבע" בפסטיבל המשוררים מטולה 2007. מפרסמת רשימות ב"הכיוון מזרח", "מטעם", "מעין", "דקה", "קשת החדשה", "הליקון", "עתון 77" ועוד. מנחה סדנאות כתיבה ב"מנשר". לשיר נוסף של סתיו לחצו כאן