(לא) מוריד את הכובע

לפני 15 שנים וחודשיים, סלאש, אחת מדמויות הגיטרה המפורסמות ביותר בעולם, הוציא אלבום בשם "It's Five O'Clock Somewhere". האלבום, במסגרת ההרכב "Slash's Snakepit", היה הראשון של סלאש מחוץ ל"גאנס אנד רוזס" הישנה והטובה. 

אלבום הלהקה, שהיתה סופר-גרופ של חברים מ"גאנז", "אליס אין צ'יינס" ועוד, זכה למכירות של מיליוני עותקים והפך לאבן דרך עבור מעריצים רבים. אמנם סלאש לבדו היה, ועדיין רחוק, מההערצה לה זכתה "גאנז אנד רוזס", אבל האהבה הגדולה לגיטריסט עם פרצוף הפודל והמגבעת, התפרצה.

15 שנים אחר-כך, במהלכן הקים ופירק את "ולווט ריבולבר", פרסם אוטוביוגרפיה ונלחם בקרב סוער מול אקסל רוז, סלאש הולך סולו באלבום חדש שנושא את הכינוי המוכר לו זכה בגיל צעיר. אבל המילה "לבד" לא באמת מתאימה לדרכו החדשה של הגיטריסט. סלאש אמנם רקח את חומרי האלבום ושם עליהם את חותמו, אבל מדובר על עשרות חברים מפורסמים שהגיעו להתארח ולעשות כבוד לסול הדסון, החבר שלהם משדרות סנסט.

דייב גרוהל, כריס קורנל, פרגי, אוזי אוסבורן, אדם לוין, למי מ"מוטורהד", אלה רק חלק מהשמות המפורסמים שהגיעו להתארח, כל אחד בתורו. סלאש גם גייס נגנים נפלאים, בין היתר את המתופף ג'וש פריז, פלי מ"הצ'ילי פפרז" ואת כל החברים המקוריים מ"גאנס אנד רוזס": המתופף סטיבן אדלר, הבסיסט דף מקייגן והגיטריסט איזי סטרדלין. כולם שם, חוץ מאקסל כמובן, שככל שהזמן עובר נראה שהשניים האלה לעולם לא ישלימו.

קורנל ו-U2 נפגשים

ריבוי משתתפים באלבום יכול לגרור לכאוס מוחלט, אבל הגיטריסט הצליח ליצור שיר מתאים לכל אורח. כל שיר בו משתתף זמר מסוים, כתוב, מופק ומבוצע בשפה של אותו הזמר. למשל "Promise" עם כריס קורנל, אחד הטובים באלבום, נשמע כאילו בוצע והוקלט לאחד מאלבומיו האחרונים של הזמר.

"Crucify the Dead" עם אוזי אוסבורן הוא השיר הקודר ביותר באלבום כיאה לצלילו של אוסבורן, נסיך האפלה, וגם "Gotten" בו מתארח זמר מתקתק כמו אדם לוין מ"מארון 5" הופך לבלדת פופ כאילו נלקחה הישר מרפרטואר הלהקה.

כאילו לא חלפו 15 שנה 

סלאש קלט כל אמן-אורח בצורה מדהימה ובכך השירים החדשים בהחלט יכולים לעניין גם את המעריצים של קורנל, אוסבורן או לוין. באותה מידה גם הם יכולים לגלות את הסולואים של סלאש. וכמובן שיש הרבה מהם. ולמרות שזכה להערכה במשך השנים בשל הסולואים היחודיים שלו, לפעמים נדמה שסלאש יכול היה לוותר על סולו אחד או שניים לטובת השירים. העיבודים באלבום בהחלט יפים ולפעמים הקפיצה של סלאש למרכז הופכת מעט טרחנית.

חיים בסנסט

מלבד ההתאמה לכל אמן, סלאש מצליח גם ליצור מחוות קטנות לאמנים האהובים עליו שאינם משתתפים באלבום. השיר הפותח "Ghost", בו משתתף איאן אסטברי, זמר להקת "דה קאלט", הוא ללא ספק הומאז' קטן ומוצלח ל-"U2" ולבונו ואפשר להבחין בכך מהתו הראשון. "By The Sword", בו משתתף אנדרו סטוקדייל מ"וולפמאטר", נשמע כמו גרסת כיסוי מדויקת לשיר שאף פעם לא נכתב על ידי "לד זפלין" והיצירה "Watch This" האינסטרומנטלית והמאסיבית בה מנגנים דף מקייגן ודייב גרוהל היא בעצם חגיגה ומחווה לרוק האמריקאי הנוצץ של שלושת העשורים האחרונים, מהם היו השלושה חלק בלתי נפרד.

וזו בדיוק הבעיה, האלבום החדש של הגיטריסט, כמו העיר הזוהרת בה הוא חי, נשען על תהילת עבר. 23 שנה חלפו מאז סלאש ו"גאנז אנד רוזס" הוציאו את "Appetite for Destruction", אלבום המופת הראשון של הלהקה. אמש (א') בשדרות סנסט בלוס אנג'לס סלאש ערך הופעת השקה לאלבום במועדון האגדי "רוקסי". במועדון צמוד בשם "The Key Club" הופיע באותה שעה סטיבן אדלר עם להקת הרוק האייטיזית שלו. בערך באותו הזמן, משני המועדונים בקעו מהרמקולים הצלילים של "פרדייס סיטי", הלהיט האלמותי מאותו אלבום.

הצורך של סלאש וחבריו להיאחז באותה אווירה רוקנ'רולית נוצצת של לוס אנג'לס בשנות השמונים עלולה להפוך קצת מצחיקה ומגוחכת. מצד שני, עולם מלא ברוק ללא הגיטריסט בעל גיטרת הלס-פול היה יכול להיראות יתום ואפרורי. טוב לנו מאוד שסלאש עדיין פה. עדיין מתעניין, עדיין חוקר, יוצר ועובד. עדיין מנגן.