תנו לקרוס בשקט
"פעם הספיק רק ללדת המון ילדים בשביל להיות 'שווה' בחברה הדתית. היום צריך גם 10 ילדים, אבל צריך גם להיות ג'דה, מילה שחברותייך יגידו עלייך בעיניים נוצצות". אפרת שפירא-רוזנברג נגד תופעת האמזונות הדתיות
השבוע, באחד הערבים שבסיומם שוב קרסתי באפיסת כוחות, בליבו של סלון הפוך ומבולגן, תוך מחשבה על 12 מכונות הכביסה המחכות לקיפול, נזכרתי בשיחה שניהלתי עם חברה באותו בוקר. "איך מתקדם הפסח שלך?", היא שאלה את השאלה שהיא שם קוד ל"מה כבר הספקת לעשות? כי אצלי חדרי הילדים, חדר המשחקים, הסלון וחצי מהמטבח כבר מוכנים. מחר אני עושה את המקרר והתנור, וזהו - סיימתי".
אחרי שהתגברתי על הסחרחורת, מלמלתי לה בדחילו רחימו שהשנה, עקב הנסיבות, החלטנו לסגור את הבית לכל הפסח ולנסוע להורים. היא פערה זוג עיניים. התחלתי להצטדק ולתרץ שבאמת, השנה, עם תינוק בן שלושה חודשים שלא נותן לי לעשות כלום כל היום, ועוד לא מעט גדולים יותר (ב"ה) שגם לא נותנים לי לעשות כלום כל היום, החלטתי לקבל את הזמנתה של אמי הצדקת, וליפול עליה עם כולם לכל החג. "זה באמת רק השנה, כל שנה אני עושה את זה בגדול, אבל נראה לי שהשנה יש לזה הצדקה..".
"כן, בטח", היא מילמלה בטון שגרם לי לרצות לנעול את עצמי לכל הפסח בתוך הבית החמצי, ולא לפגוש אף אחד עד לאחריו.
סיפורי הגבורה
כי בלי ששמנו לב, הציבור הדתי הצמיח זן חדש של נשים שלא הכרנו קודם. אמזונות דתיות. כאלה שיש להן 10 ילדים (לכל אלה שיש להן 2 וקורסות..), עובדות משרה מלאה (לכל מי שחושבת שהן בטח לא עושות כלום עם עצמן), הבית מתוקתק (למי שחושב שהן בטח חיות במזבלה) וכל הילדים נקיים, מסורקים, ולבושים במיטב בגדי זארה לחגים (לכל מי שמאמין שהם לובשים רק בגדים שהועברו אליהם מהאח הבוגר, לפעמים עוד לפני שזה הספיק להוריד אותם...).
וכמו כל תופעה חדשה, סביב האמזונות הללו מתפתח ז'אנר שלם של סיפורי גבורה ומיתולגיות.
החל מהכתבת דנה ספקטור, אם לאחת, שמבלה שעתיים בביתה של אמזונה ופשוט מלאת הערצה ל"איך היא עושה את זה, ועוד עם חיוך, בשלווה וברוגע כשאני קורסת אחרי ערב עם אחת בגינה" ועד הסיפורים ש"רצים" בין החברות-ועם זה באמת קשה להתחרות. ההיא שילדה בערב פסח, התעקשה להשתחרר מבית החולים אחרי שש שעות, ובאותו ערב אירחה את כל משפחתה לליל הסדר, על כל תשעת אחיה ועשרות ילדיהם "כי בבית תמיד הכי טוב...", או ההיא שילדה בערב יום כיפור, ולמרות היותה יולדת ומיניקה, התעקשה לצום ולצעוד בעיצומו של הצום כשעתיים כדי לשמוע את בעלה מתפלל נעילה בבית כנסת מרוחק. או ההיא, או ההיא, או האחרת.
פעם, הספיק רק ללדת המון ילדים בשביל להיות "שווה" בחברה הדתית. היום צריך גם 10 ילדים, אבל צריך גם להיות ג'דה,
מילה שחברותייך יגידו עלייך בעיניים נוצצות. בהערצה. מתי התחילה התחרות הזו בלי שידעתי? ממתי אסור לקרוס בעייפות על הספה ולהגיד "אני גמורה?" ממתי זה הפך להיות סימן של חולשה להגיד "גדול עלי, את זה אני לא יכולה" וממתי להראות סימן של חולשה הפך להיות משהו לא לגיטימי? זה לא יהפוך אתכן לאמהות פחות טובות, לנשים פחות טובות או לעקרות בית פחות טובות אם תגידו שגם לכן, רחמנא לצלן, קצת קשה.
אז תהרגו אותי, אבל בעיניי, זה לגמרי לא אמין. במקום כלשהו, זה חייב לצאת. אם מהדקים את העניבה כל כך חזק, בסוף זה משפריץ מכל החורים. איפה זה משפריץ אצלכן?
נכון, האמת היא שיש דברים קשים מאלה בחברה הדתית כיום, ואני אף משתדלת בעצמי לא לפסוח עליהם ולהתייחס אליהם מעת לעת. אבל בכל זאת, אני מאמינה שיש עוד כמה "אנוסות" כמוני שבינן לבין עצמן לפעמים מרגישות באפיסת כחות. אז תסלחו לי שאני עוסקת בזוטות כאלה בערב החג, אבל בשביל השפיות שלי, ואולי גם בשביל חלק מחברותיי, גם זה שווה אמירה: לפעמים זה גדול עלי, הפעם אני לא יכולה. אני סוגרת את הבית ונוסעת להורים. ובכל זאת, אני מקווה שיהיה פסח כשר, וגם שמח.
