האם למעסיק מותר לחטט במייל של עובדיו?
שני פסקי דין שהתקבלו לאחרונה העניקו רוח גבית לפרטיות העובד: המחוזי בת"א לא התיר להגיש ראיות ששלף בעל מניות בחברה מהמחשב של המנכ"ל, והמחוזי מרכז קבע שמייל "מפליל" ממחשבו של מבקר עירייה לא יתקבל כראייה. כיצד כדאי לעובדים ומעסיקים לנהוג בתחום האפור? מדריך
"אוףףףףףףףףףףףףף, אני מתה לעוף מפה, נמאס לי. כאילו, שלא תביני, אריק ממש בסדר, זה לא העניין, פשוט כל כך משעמם לי פה....אני כל כך לא ממצה את הכישרונות שלי, שזה פשוט חבל. יאללא צילוש, תמצאי לי מהר עבודה, את שומעת? בשביל מה יש לי אחות בחברת כח-אדם? מצרפת לך את קורות החיים המעודכנים, תיקנתי אותם בדיוק כמו שאמרת. תודיעי לי מתי אני כבר יכולה לעוף מהחור הזה?!"
כשגילי, אחותה של צילי, מצאה לבסוף עבודה אחרת, מרתקת יותר, היא הזדרזה להודיע לאריק שהיא עוזבת. מאחר וגילי גם קיוותה להרוויח משהו מכל המהלך, היא הוסיפה שהיא עוזבת בגלל שאריק הרע את תנאיה לאחרונה, ושהיא בדקה את העניין ואמרו לה שמגיעים לה פיצויי פיטורים מלאים.
למשמע ההמצאה של גילי, אריק חייך. גילי הופתעה לגמרי מתגובתו, אבל רק בגלל שהיא לא ידעה, שאריק הדפיס לעצמו העתק מהמייל שגילי שלחה לצילי בחודש שעבר, מייל שאריק "עלה" עליו כשהריץ ברשת המשרדית את מילת החיפוש "קורות חיים ", בדיוק כמו שהוא עושה כל חודש.
"You've Got Mail"
גילי שעדיין אינה יודעת את האמת, מתכננת להגיש נגד אריק תביעה לפיצויי פיטורים. ככה צילי ייעצה לה. אריק מצידו, כבר חוכך כפיים בהנאה, ומחכה ליום הדיון, בו ישלוף את המייל שמוכיח שגילי משקרת - שהיא התפטרה מרצונה ולא בשל הרעת תנאים.
- נמשכת חקירת ביה"ס שריגל אחר תלמידיו במחשביהם
- הפרת פרטיות: פייסבוק תשלם 9.5 מיליון דולר
- מחשבך הוא מבצרך: הצפנת הקבצים
העניין היחיד הוא, שהנמען למייל של גילי, הוא לא אריק, אלא אחותה - צילי. מה שהופך אותו למייל פרטי. האם לאריק מותר היה להיכנס לתיבת הדואר האישית של גילי ולשלוף אותו?
בעניין זה קובע חוק הגנת הפרטיות, כי אין לבלוש אחר אדם, להעתיק תוכן של כתב שלא נועד לפרסום, או לעשות שימוש בתוכנו - מבלי נטילת רשות לכך. זכות הפרטיות, זכות יסוד בישראל, חלה גם על מידע שהועבר בתקשורת מחשבים או תוך גלישה באינטרנט, ואין לפגוע בה שלא בהסכמה.
החוק גם קובע, שאם מישהו יבקש להגיש לבית המשפט ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות (למשל מייל פרטי...) לא יתירו לו את הגשת הראיה, מאחר והושגה בניגוד לחוק, והוא אף עלול להיות חשוף לתביעה בגין כך.
פרטיות במקום העבודה?
כשעסקינן במחשב האישי שלנו בבית, כל אלו מאוד מובנים: חדירה למחשב האישי כמוה כפריצה לביתנו וחיטוט בחפצינו.
אך מה קורה במצב בו המחשב ממנו שלחנו הודעות הוא בעבודה? כשהשרת עליו מאוחסנות כל ההתכתבויות הסודיות של גילי, הוא בבעלות אריק?
כאן הנושא מתחיל להיות מעניין:
כי אמנם לגילי עדיין עומדת הזכות לפרטיות (שנפסק כבר, שהיא חלה על אדם, ולא תלוייה במיקום פיזי), אך זכותה זו אינה עומדת עוד לבד. ניצבת מולה זכותו של אריק, שמאמין שזכותו לנהל את מקום עבודתו הפרטי כראות עיניו, לבקר את העבודה ואת החומרים שעובדיו שולחים החוצה, ובוודאי שזכותו לעשות שימוש במסמך שנכתב בתוך העסק שלו, על מנת להתגונן בפני תביעה שקרית של עובדת!
כיצד נדע מי מהשניים צודק, והיכן עובר הקו בין הזכויות המתנגשות?
הפרת זכות הפרטיות
אריק טוען שגילי הסכימה לפגיעה בפרטיותה: שעצם כתיבת מייל אישי מהמחשב בעבודה, תוך ידיעה שהחומר נשמר בשרת המרכזי, מהווה וויתור של גילי על זכותה לפרטיות והסכמה לקריאת המיילים האישיים שלה.
טענות דומות של מעסיקים נבחנו בשנים האחרונות במספר פסקי דין, וניתן לסכם בגדול ולקבוע שבעניין זה קיימות כיום שתי גישות שונות (וסותרות):
הגישה הראשונה: מספיק להוכיח ויתור על הפרטיות
בשנת 2007 יצא מבית הדין האזורי לעבודה פסק הדין המפורסם בתחום, בעניין טלי איסקוב. שם נקבע כי מעסיקה של איסקוב, שנגדו היא הגישה תביעה, רשאי היה להציג הודעות מייל ששלף ממחשבה הפרטי בעבודה, והמוכיחות כי גרסתה לנסיבות הפיטורים שלה, אינה נכונה. נקבע שם כי ככלל, אין לאפשר עיון בתוכן המייל האישי, אך מאחר והזכות לפרטיות היא אינה מוחלטת, אלא יחסית מול אינטרס המעסיק, יש לאפשר את העיון במקרים בהם יש למעסיק אינטרס ספציפי משמעותי, המצדיק את הפגיעה בפרטיות.
במקרה הספציפי של איסקוב נקבע כי למעסיק היה אינטרס ספציפי (הגנה מהתביעה שהוגשה נגדו). כן נקבע כי היא כלל לא ציפתה לפרטיות בדואר האלקטרוני שלה, ממש כשם שמי שמקבל מסמך אישי באמצעות מכשיר הפקס בעבודה לא מצפה לפרטיות: המייל שלה היה ללא סיסמא מיוחדת הידועה רק לה, החברה הודיעה לעובדים כי היא עורכת ניטור מעת לעת של תיבות הדואר ועוד. בית הדין הסיק מכל מכלול הנסיבות, שאיסקוב הסכימה לוותר על פרטיותה לגבי המיילים שנשלפו, ולמעסיק אושר להגיש אותם כראיה.
בפסק דין דומה שניתן בתקופה זו, נקבע גם כי "עצם השימוש בשרת ציבורי ... יש בה ידיעה של המשתמש כי גורמים נוספים האחראים על מערכת המחשוב יכולים להיכנס לתכתובותיו"...
מובן מדוע לאור אלו, הרוחות במקומות העבודה סערו וגעשו: הייתכן כי הבוס יוכל לקרוא מעתה מיילים אישיים שנשלחו מגילי לצילי?
הגישה השנייה: יש להוכיח ויתור מפורש על הפרטיות
כשנה לאחר מכן, ניתן פסק דין אחר, בעניין אחר (אפיקי מים). שם בית הדין הגיע דווקא לתוצאה הפוכה, וסירב להתיר הגשת ראיות שנשלפו ממייל של עובד. נקבע כי העובד מצפה לפרטיות בהתנהלותו האישית במחשב העבודה, וכי כל עוד אין ויתור מפורש של העובד על זכותו לפרטיות, יהיה קשה מאד להגיע למסקנה שויתר עליה.
איסקוב הגישה ערעור לבית הדין הארצי. מחמת חשיבותו, ולאור העובדה שבתי הדין האיזוריים נתנו פסיקות סותרות באותו נושא, הצטרפו לערעור גם הגופים הבאים: הסתדרות העובדים הכללית, האגודה לזכויות האזרח ואפילו היועץ המשפטי לממשלה. נכון למועד כתיבת שורות אלו, טרם ניתן פסק הדין בעניין.
הרוח נושבת לכיוון פרטיות העובד
ובינתיים, עולם כמנהגו נוהג, ומעסיקים ממשיכים להיכנס למיילים הפרטיים של העובדים שלהם. לעיתים מדובר, למשל, בבעלי מניות בחברה, ששולפים מיילים של לא אחר ממנכ"ל החברה שלהם! בחודש מרס 2010 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק דין מעניין, בו נקבע שמאחר ולא הוכחה הסכמת המנכ"ל לשימוש בתיבות הדואר שלו, אין להגיש ראיות ששלף בעל מניות בחברה ממחשב המנכ"ל, תוך פגיעה קשה וממושכת בפרטיותו.
בפסק דין נוסף שניתן החודש, על ידי המחוזי (מרכז), נקבע, שוב, שמייל "מפליל" ממחשבו האישי של מבקר עירייה לא יתקבל כראייה, המבקר שפוטר יושב לתפקידו, וישולמו לו הוצאות משפט.
ניתן לראות, שלמרות שטרם ניתן פסק דין בערעורה של איסקוב, בינתיים זכות הפרטיות של העובד הולכת ומתחזקת בפסיקה.
מתי כן יתירו פגיעה בפרטיות
- אם המעסיק פעל בתום לב, או מבלי ידיעה שפרטיות העובד נפגעת:
כשעובד נתן למעסיק הסכמה להיכנס למחשבו הנייד, לאחר שזה נגנב, והמעסיק גילה בטעות שהעובד הקים עסק עצמאי, מתחרה, תוך כדי שימוש במידע של המעסיק... כן נתנו למעסיק להציג את הראיות המפלילות.
לעומת זאת, שכעורך דין הציע ללקוחו לחפש הוכחות לצורך הוכחת תביעתו במיילים פרטיים, המיילים לא התקבלו כראייה, וה"חטטן" חוייב לשלם לנפגעים 30,000 שקל הוצאות משפט.
בית המשפט יבדוק תמיד עד כמה הייתה נחוצה הפגיעה בפרטיות, והאם בפני ה"פוגע" עמדו חלופות אחרות לגילוי אותו מידע.
- כשהמעסיק חושד בעובד
בהסכם קיבוצי שנחתם בעקבות מתן פסקי הדין הסותרים, בין הארגונים הכלכליים (מעסיקים) ובין הסתדרות העובדים הכללית, נקבעו לעניין זה מס' כללי יסוד חשובים:
1. למעסיק יש זכות לקבוע כללי שימוש במחשב בעבודה, כגון פעולות ניטור ואחזקה שוטפות, או קיום תוכנת העתקה בו זמנית קבועה.
2. כללי השימוש יובאו לידיעת העובדים.
3. שימוש במחשב בעבודה יוכר גם לצרכים פרטיים של העובד.
4. כשהמעסיק חושד בתום לב שהעובד עושה במחשב שימוש שפוגע בעסק, הוא רשאי לבדוק את העניין, זאת במידה ראויה וסבירה.
5. לגבי מיילים או קבצים אישיים של העובד, יש לקבל את הסכמת העובד המפורשת מראש, ואף לבצע הבדיקה בנוכחותו, ככל שדרש זאת.
6. השימוש במידע שנאסף הוא מוגבל.
ההסכם הוגש לבית-הדין הארצי לעבודה, וכרגע חל רק על עובדים שמעסיקיהם חברים בארגונים הכלכליים שהם צד להסכם (טרם ניתן צו הרחבה לכלל המשק), אך ניתן להקיש ממנו על הדרך הראויה לנהוג במקום העבודה.
סיכום
- החלטת בית הדין הארצי אמורה לשפוך אור על סימני השאלה ולייתר את כל הספקולציות, אך עד אז, ולאור הוראות ההסכם הקיבוצי, מוטב שמייל-פרטי-שאינו-נועד-כלל-לעיניו-של-הבוס, ייכתב וישוגר מהבית.
- נקודה נוספת שלא נגעתי בה היא נושא האזנות סתר, והאם מעקב אחר הודעות דואר ייחשב כהאזנת סתר אסורה. זהו נושא שיש להקדיש לו, ולו מפאת עומקו הטכנולוגי, פרק נפרד.
- ולמעסיקים שהחליטו להחתים את עובדיהם על הסכמות למיניהן: דאגו לוודא את חוקיות המהלך, ומראש. ניסוח שגוי של ההסכמה/ההסכם, או עדות עובד כי חתם על ההסכמה בסיטואציה של אילוץ ("לא תחתום-לא תישאר") - עלולים לפגוע בתוקפה.
דריה כנף היא עורכת דין בתחום המסחרי והחוזים. יובהר כי האמור במדור אינו מהווה ייעוץ משפטי פרטני ומקצועי, לא נועד להחליפו, ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או להימנעות מהם, באשר כל מקרה ונסיבותיו. ייתכן ובמידע חלו השמטות ו/או טעויות. כל המסתמך על המידע בכל דרך שהיא עושה זאת על אחריותו בלבד.
למאגר פסקי-הדין המלא: www.lawdata.co.il
לפנייה לכתב/ת 
