פיקוח נפש דוחה קונצרט

מוכרחים להמשיך לנגן?

הפילהרמונית ניגנה, המצלמות של ערוץ מצו הנציחו, יצחק פרלמן ניצח - ולמעלה, ביציע, התמוטט איש בן 80. יושבי השורות הראשונות לא חשו בדבר, וגם מחאו כפיים יפה בסוף היצירה. אנשים ביציע ראו את התכונה סביב האיש, וגם שמעו את השאלה אם יש רופא באולם. נמצא מי שנמצא לטפל באיש שלקה בהתקף לב, ומי שלא ידע שמר על אותה שתיקה מופתית עליה התבקש לשמור בתחילת הקונצרט, בשל נוכחותן של המצלמות. ואף אחד לא חשב להפסיק לנגן. ההחלטה להמשיך היתה ככל הנראה של יצחק פרלמן, והסיבות, כפי שפירטה מאוחר יותר דוברת התזמורת, נגעו בצורך שלא ליצור היסטריה בקרב הקהל.

פרלמן. פגע בכבוד הנפטר ובכבוד הצופים (צילום: דן פורגס) 

פעמיים בחיי נכחתי במופעים בהם אחד הצופים חש ברע, ואני יכולה להעיד על היעדרה המוחלט של היסטריה. מי שיכול היה, חש להושיט עזרה, וברגע שדבר המצוקה האנושית נודע לזמר על הבמה או לשחקנים בהצגה, הם יזמו הפסקה עד שהגיעו שירותי ההצלה ופינו את האנשים לאן שפינו. רוב הקהל שמר על שקט. סקרנים לא התגודדו סביב האיש בזמן המצוקה, אף אחד לא נמלט אל עבר היציאה, וההצגה נמשכה כשהיתה צריכה להימשך, כלומר - אחרי שאדם שחש ברע זוכה למעט כבוד אנושי ראוי.

אבל יצחק פרלמן החליט אחרת, ובכך פגע גם בכבודו של איש שהתמוטט - ואחר כך נפטר - וגם בכבודם של מאזיניו הנאמנים. אין לי ספק שלו ידעו על המתרחש ביציע, היו מפצירים בו בשקט ובנימוס לדחות מעט את המשך הקונצרט. עם כל הכבוד לבטהובן, פרלמן והמצלמות של מצו, כבודו של אדם במצוקה חשוב יותר.

כדרך הטבע

אם אתם מכירים שחקניות שלא עברו ניתוח להגדלת חזה, אולפני דיסני מחפשים אותן ל"שודדי הקאריביים 4" - והידיעה הקטנה הזאת היכתה השבוע גלים משני עברי האוקיינוס, וכבר שימחה כמה וכמה כותבות פמיניסטיות שחרדות לדימויי הגוף הקולנועיים של נשים שמושגים רק באיזמל מנתחים. לרגעים אחדים, אפשר היה לפנטז על עולם קולנוע עתידי, שבו לא רק בנות הנא'ווי הכחולות הן שטוחות חזה, אלא גם נשים אמיתיות מפגינות את מגוון הגדלים בהן בירך אותן הטבע. 

המגוון הזה מפואר ורבגוני יותר מכל 300 CC פלוס הבטחה לשסע עמוק בעזרת חזיית פוש אפ. זוהי מידת החזה ה"אידיאלית" שהתקבעה במוחנו יחד עם עשרות סרטים וסדרות טלויזיה, בהם נראים יצורים נשיים בפרונט זהה לגמרי, שפתיים זהות כמעט לגמרי ואף שלעולם לא חורג מזוויות מוכתבות מראש.

את השמחה צריך לצנן פעמיים: יודעי דבר אומרים שפנלופה קרוז, מי שתככב בתפקיד הראשי בסרט, עברה גם היא אצל מומחה לשתלים, ובלוגרים רשעים כבר אומרים ש"דיסני" מחפשים שטוחות-חזה כדי לא להעיב על הפאר וההדר שקרוז מפגינה על המסך.

פנלופה קרוז. עברה תחת איזמל המנתחים? 

ויש גם תיאוריה אחרת: מי שמתבונן במודעה המקורית של דיסני, ימצא כי מחפשים שחקניות משנה שהן דוגמניות במידות גוף מאוד מסוימות ואחידות, וגם בגובה אחיד. עוד נדרשת לתפקיד מיומנות שחייה וצלילה, מה שמעלה השערה כי "דיסני" מבקשים ללהק נשים אחידות-מראה לתפקידים של בנות-ים. והנה לכם עוד ייצוג של הגוף הנשי, שהוא עיוות של דמיון גברי: בנות ים שאולי יודעות לשחות ולשיר יפה ולפתות, אבל לעולם לא יוכלו להיות נשים אמיתיות, אחרי ביקור אצל המנתח.

אליס קרה ומנוכרת

אפשר כבר לקבוע בצער, שלמרות נפלאות הטכנולוגיה וההשקעה המסיבית, "אליס בארץ הפלאות" נכשל דווקא בתחום שלא עולה אגורה: דמיון. מה חשבו יוצריו כשתפרו לעלילה הקלאסית סיפור מסגרת מופרך, שבו אליס היא בכלל עלמה שבורת לב בת 19? שמישהו מן הצופים שלהם יזדהה יותר עם דמותה של נערה-אישה בוגרת ולא עם דמות של ילדה? שנשעה את ספקנותנו הקולקטיבית ונתחיל להאמין לכך שהאליס המופרכת הזאת אכן מסוגלת לחוות את עוצמת הפנטזיה של לואיס קרול כמו ילדה בת שבע? שנאמנותנו לגירסה הקולנועית תגבר על אהבתנו לספר, בגללה הגענו לקולנוע?

"אליס בארץ הפלאות". נכשל בתחום הדמיון 

טים ברטון לא סיפק הסברים להחלטה התמוהה שלו, אבל לאורך הצפיה המאוכזבת שלי בסרט, חשבתי שהבחירה הזאת מחבלת בסיכוייו האחרונים ליצור הזדהות רגשית של הצופים. התוצאה היא סרט יפהפה, קר ומנוכר, שאחריו פשוט חייבים לחזור הביתה אל הגירסה המוערת של "אליס", בתרגום המצוין של רנה ליטוין, ולחוות שוב את הפלא.

לצאת מהמקרא, לעלות למרקע

לילדים יש "נסיך מצרים", וכל פסח הם נידונים לשמוע את דודו פישר מדבב את משה המצויר. למבוגרים יש "עשרת הדברות", קלאסיקה שמדי פעם נעים לצפות בה כדי לחזור ולגלות את הרגע בו צ'רלטון הסטון מגלם את משה, אבל גם עונד שעון. שני הסרטים מגלים נאמנות מוגבלת לטקסט המקראי, כפי שהוא מתפרש על ידי נוצרים אמריקנים שוחרי טוב ויראי אלוהים שגם מודעים היטב לחובה לשמח את קהלם.

משה רבנו. בקרוב על המסכים בעברית? 

ומה איתנו, בני העם היחיד שדובר בשפתו של משה וחוגג את החלטתו להגר מסיר הבשר, כל שנה בניסן? למה לא נמצא עד היום יוצר טלוויזיה מקומי שהעז להתמודד עם הדמות, עם קריעת ים סוף, המסע במדבר ועמוד הענן? האם זה בגלל שבהכרח מדובר בהפקה יקרה, עתירת ניצבים ומרובת-אתרים? או שאולי זה מפני שההיסטוריה והמיתולוגיה היהודית מפחידות יוצרים ישראלים? ועוד קושיה אחרונה: האם אין בכל מיזמי התמיכה בקולנוע ובטלויזיה שנהוגים אצלנו, מקום אפילו לפרויקט אחד שיוציא את עם ישראל מן המקרא ויעלה אותו על המרקע?

תרועת הפסטיבלים

הוא קטן, חדש בעולם הפסטיבלים ואין לו יותר מדי כסף ליחסי ציבור, אבל הוא מתוק ומלבב, משפחתי ומסביר פנים, ורובו מתרחש בתוך התפאורה הרגועה והמתוקה של המדרחוב בזכרון. אם טרם החלטתם איזה פסטיבל יזכה בנוכחותכם בשבוע הבא, אנא, תנו לו הזדמנות: פסטיבל נגני הרחוב של זכרון יעקב הוא הצדעה לאנשים שעושים אמנות בעוד אתם חולפים על פניהם ומתלבטים אם להשאיר מטבע או לא.

הייתי שם בשנה שעברה, ומצאתי שפע של מופעים נעדרי כל פורמליות שאפשר לנדוד ביניהם בנחת עם ילדים ועוד לחזור הביתה בסוף היום עם עור תוף שלם ובתולי. וחוץ מזה, יש משהו מרענן ואביבי ומשחרר בהאזנה למוזיקאים שלא בהכרח מוכרים לנו מערוץ 24 או מטורי הרכילות – והם מנגנים ושרים בחדווה גדולה ולחלוטין לא מתנחמדת או מזויפת. אם תהיו שם, תזכו גם לשחרור רגעי מאורגיית הצריכה והקניות של פסח, כי רוב המופעים הם לגמרי בחינם. חג שמח.