החנופה לאובמה מסוכנת

לא היה צורך של ממש במאמר המערכת של "וושינגטון פוסט" מהשבוע שעבר, שקבע כי "הסלמת המשבר בין ישראל לארה"ב נעשתה בהנחייתו האישית של ברק אובמה", כדי להבין שהנשיא האמריקני גמר אומר בינו לבין עצמו לחסל את ממשלת ישראל הנוכחית, להשפיל עד עפר את העומד בראשה ובייחוד להתחיל לתת ביטוי מוחשי לשורשיו משפחתיים ואידיאולוגיים, השזורים כידוע בחובבי ציון מושבעים כלואיס פרחאן, ג'רמייה רייט, ראשיד חאלילי, עלי אבונימה או אדוארד סעיד.

אותם שורשים שמאפשרים לו לקבוע שארה"ב היא "אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם"; שמוליכים אותו לפרלמנט הטורקי, בו הביע את "הערכתו העמוקה לאמונה האיסלאמית, שעשתה רבות במאות השנים האחרונות לעיצוב העולם, ובכלל זה לאמריקה"; שגורמים לו להשתחוות בפני המלך הסעודי עבדאללה ולהשיח על חוכמתו, נדיבותו וחסדו; ושמביאים אותו לנסח את ה"אני המאמין" שלו בקהיר בזו הלשון: "כמו שהקוראן הקדוש מלמד אותנו, 'היה מודע לאל, ואמור תמיד את האמת'; זה מה שאני מנסה לעשות: לומר את האמת באופן הכי טוב שאני יכול".

אלא שהאמת כידוע היא כחומר נזיל למדי ביד הנשיא או המתמודד לנשיאות. כך, ניתן להיזכר בקנאותו הרבה לאותה "אמת" כשניהל מאבק בלתי מתפשר בכל מי שהעז לרמז ערב הבחירות על שורשיו המוסלמיים ולהסות את כל מי שהעלה על שפתיו את שמו הפרטי השני, "חוסיין"; גם אם כבר בעת השבעתו הוא השתמש בגאווה בשם המלא והמפורש "ברק חוסיין אובמה", ומיד אחר כך שב והעלה על נס את העובדה שיש לו קרובי משפחה מוסלמיים, שהוא גר במדינות מוסלמיות, ושהוא שמע את "קריאות המואזין עם עלות השחר ועם רדת הערב".

וכך, יכול המועמד אובמה לומר את האמת "באופן הכי טוב שהוא יכול" בכינוס של איפא"ק ולקבוע בחיזוריו אחרי הקול והכסף היהודיים כי "ירושלים תישאר בירתה הבלתי מחולקת של ישראל", ולא מבלי שישכח להבטיח כי "לא נכפה על ישראל לדבר עם האויבות שלה"; ומיד לאחר הבחירות, בשם אותה אמת, להעלות על ראש שמחתו את האסון שבהרחבת המרפסות בגילה, את המעשה האיום ונורא שבאישור הבנייה ברמת שלמה ולהקדיש מאמצים ניכרים ממרצו בניסיון לכפות על ישראל להתערטל מכל נכסיה לטובת אויביה.

למעשה, בביקורות החוזרות ונשנות בארה"ב משמאל כי ה-Realpolitic הכריע את השקפת עולמו של הנשיא האמריקני והכתיב במידה רבה את סדר יומו בעיקר בעיראק, אפגניסטן וגואנטנמו, יש רק גרעין מצומצם של אמת.

אובמה, השמאל והתקשורת

את מידת נאמנותו לעלומיו האידיאולוגיים יש לראות כפועל יוצא של עוצמת הסנקציה הנחזית על ידו מהפרתה. ברמיסת האינטרסים הישראליים החיוניים, לטעמו, הסנקציה הפנים-אמריקנית תהיה נסבלת, התשלום בקרב היהודים וידידי ישראל בקונגרס לא יהיה נורא, וממילא הבחירות הבאות אינן נראות באופק. מה גם שרובה ככולה של התקשורת הישראלית, כמו האופוזיציה בראשות קדימה, בתוספת ספיחים מהעבודה בדמותם של עמיר פרץ ואיתן כבל – מושיטים לו את כל הסיוע הנחוץ במעשיו אלה.

בין אם זה חיים רמון, כבא כוחה של קדימה, שמייעץ לפלסטינים לטרפד כל התקדמות עם ישראל למען תעבור ממשלת נתניהו במהרה מן העולם; בין אם אלה חבריו למפלגה, יואל חסון, רוני בר-און או יוחנן פלסנר, שאינם יכולים שלא להבין את צעדיו המתבקשים של אובמה ביחס לנתניהו וישראל; בין אם זו "שלום עכשיו", שמתמידה במסע הלשנותיה, אם לגבי שייח' ג'ארח אם לגבי ההתנחלויות – כולם מתייצבים כאיש אחד מאחורי הנשיא, "הנוהג בראש ממשלת ישראל כבדיקטטור מהעולם השלישי", כדברי ג'קסון דיל מ"וושינגטון פוסט".

כך, מתקיימת לה ברית סימביוטית משולשת בין אובמה, שחש יותר ויותר חופשי לתת דרור פומבי לסנטימנט האנטי ישראלי החזק המפעם בו משחר נעוריו; שמאל ישראלי, בגרסות ה-light וה-hardcore, שבחלקו שש להוציא את דיבת הארץ רעה, ובחלקו האחר לא יודע לאן להוליך את הלשנותיו, תסכוליו והמשטמה המקוננת בו כלפי יו"ש, נתניהו ושלטונו; ולא מעט זרזירי עט ועטים להשכיר מקומיים, שהמחויבות המקצועית שלהם מזכירה אתיקה של בנות בורדל פריסאיות.

לפני קצת יותר מ-70 שנה נראה היה לפייסן בריטי נודע שהסודטים הוא חבל הצלה טוב דיו להשביע את רעבונו של דיקטטור גרמני מטורף; ואילו כיום נראה לפייסן אמריקאי עכשווי – שמתגלה יותר ויותר כחדל אישים מוחלט בהתמודדותו עם סוררים מועדים כאחמדינג'ד, קים ג'ונג איל, הוגו צ'אבס וחאפז אסד – כי בירת ישראל היא חבל הצלה טוב דיו לסיפוק מאוויים פלסטיניים ואפילו מזור בדוק למיגור גרעין איראני.

לישראל, לפיכך, לא נותרה ברירה אלא להבהיר לתלמידם של ג'רמייה רייט ולואיס פרחאן מהבית הלבן כי במסגרת תוכניותיה של מדינת היהודים לא נכלל החיבור הפיסי בין החבל לצוואר. במסגרת זו לא היה מזיק גם לנתניהו להימנע מחנופה מעושה ומגוחכת בדמות הצהרות על האמון שיש לו בברק חוסיין .

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה