אל תתבלבלו, אובמה פרו-ישראלי

נשיא ארצות הברית ברק אובמה הוא פרו-ישראלי, למרות שאינו מרעיף על ישראל אהבה מדי יום, כפי שקיבלה בהתפנקות משך 16 שנות קלינטון-בוש. הוא גם לא ממלמל בכל אירוע עד כמה עמוקה מחוייבותה של ארה"ב לבטחון ישראל וליתרונה האיכותי, הבטחוני והמדיני, אבל בכל הפרמטרים הקובעים, אובמה פרו-ישראלי.

קם נשיא אמריקני ומכריז באוניברסיטה בקהיר שהברית עם ישראל איננה ניתנת לערעור. יתרה מכך: לפני שמבקרים אותו על יחסו ה"משפיל" כלפי ראש הממשלה נתניהו, צריך רק להתבונן ולהיווכח שלאובמה אין יחסים חמים ואישיים עם שום מנהיג מדינה אחרת, ובכלל זה נשיא צרפת, ראש ממשלת בריטניה, קנצלרית גרמניה, ואפילו לא עם שכנותיה של ארה"ב, נשיא מקסיקו או ראש ממשלת קנדה.

אובמה גם איננו רומנטיקן מדיני כמו ג'ימי קרטר או אידיאליסט מדיני כמו ביל קלינטון. הוא ריאליסט הדומה הרבה יותר בגישתו למדיניות חוץ לרפובליקאים ריצ'רד ניקסון או ג'ורג' בוש האב. אובמה - אותו חלק בממסד מדיניות החוץ והבטחון בוושינגטון עליו הוא נשען – רואה אינטרסים אמריקניים רחבים ומאזני כוחות אזוריים: הודו-פאקיסטן, איראן-עירק והמפרץ, ישראל-עולם ערבי. תכליתם של המאזנים לייצר או לשמר יציבות.

אובמה התחייב להוציא חלק גדול מסדר הכוחות האמריקני מעיראק עד אוגוסט, הוא ממשיך במלחמה באל-קעאידה וספיחיה וזכיינותיה, ומנסה לגבש מדיניות יעילה נגד גירעון איראן. לכן לארה"ב אינטרס לראות ישראל חזקה המהווה חלק מהרתעת הגוש הרדיקלי והאלים במרחב האיראני-ערבי.

לאור כל זאת, הביקורת על ישראל כפי שנשמעה מעדותו הדרמטית של הגנרל פטראוס, מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב בוועדת השירותים המזויינים של הסנאט, ושוב השבוע מפי מזכיר ההגנה גייטס - חדה: היעדר הסכם ישראלי-פלסטיני, ולכל הפחות תהליך מדיני עמיד ומתמשך, מציבים אתגרים ויוצרים בעיות בפני קידום האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון הרחב.

ישראל, אם לזקק את הביקורת לשורה אחת, הופכת מנכס לנטל. אין כאן ברית המועצות ומאזן כוחות של מעצמת-על ומדינת לקוח שלה. יש רק ארה"ב, בעלות ברית כמו ישראל וסעודיה, ואיום איראני. בעיני רבים בממסד הזה בוושינגטון ישראל לא עוזרת לארה"ב ובכך גם לא עוזרת לעצמה. לישראל, אחרי הכל, אינטרס לאומי בשימור הברית והיחסים המיוחדים עם ארה"ב. זהו הנכס האסטרטגי וההישג המדיני הגדול והמדהים ביותר של ישראל ב-62 שנות עצמאותה.

האינטרס של נתניהו והאינטרס הישראלי

במידה רבה, המחוייבות האמריקנית לישראל איננה עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלה באזור, ובכל זאת התפתחו יחסים כפי שהתפתחו. לכן לישראל עניין בארה"ב חזקה משום שבהשלכה, ארה"ב חזקה ויחסים מיוחדים יציבים משמעם ישראל חזקה ומכפיל הכוח וההרתעה כאן ברור.

המחיר שנדרש מישראל לשלם אינו באמת גבוה ואינו פוגע באינטרסים חיוניים שלה. מעבר לחמיצות והקור בהם התקבל נתניהו אצל אובמה, ראוי לזכור כי הדרישות שממשלו העביר לישראל אינן חדשות, אינן מהוות שינוי קיצוני במדיניות, אלא הן חזרה – בהחלט יותר חדה וחד משמעית – של דרישות שממשלים קודמים הציגו. מי שחושב שיש כאן שינוי מדיניות, פוטר עצמו מאחריות לכשלונו בקריאת והבנת התמונה של ממשל אובמה. הכל, אבל הכל, נאמר בשבועות שבין השבעתו לבחירות בישראל בראשית 2009.

שרידות שלטונו של נתניהו, שימור הקואליציה והמשך בנייה בהתנחלויות שמחוץ לשלושת הגושים הגדולים ומזרחית לגדר ההפרדה הם אינטרסים לגיטימיים שלו עצמו, אבל קשה להגדירם כאינטרסים חיוניים של מדינת ישראל וקשה עוד יותר לשכנע שקידומם מצדיק קרע עם ארה"ב.

לא צריך להרחיק לכת לתרחישי אימה ביחסינו עם ארה"ב, וגם לא סביר שיתממשו. מספיק שהעולם הערבי והאירופים מתבוננים בביקור של נתניהו בוושינגטון ובידודה של ישראל יגבר.

אין טעם רב לחזור ולנתח את "משמעויות המשבר" שכן מיליוני מילים ועשרות שעות שידור כבר הוקדשו לכך. לחזור ולבקר את נתניהו על שנה שהושחתה ללא יוזמה ישראלית ויחסים שהורעלו. כך גם הקביעה שמדובר במשבר נפיץ במיוחד משום שהוא משלב פערי מהות בין ישראל לארה"ב וכן חוסר אמינות וחשדנות בין הממשלים. הקביעה הזו איננה מהווה מתכון לשאלה: מה עושים הלאה?

ישנם שני אינטרסים ישראלים אסטרטגים גורפי: האחד, שימור הברית עם ארה"ב תוך ביצוע התאמות שישקפו הבנה של האינטרסים האמריקני. השני, תהליך מדיני עם הפלסטינים, בין אם צבעו ניצי או יוני. זה סדר היום וזה הנשיא, והוא פרו-ישראלי בגישתו ה"ריאליסטית".