להשתחרר מ"לחמא עניא" שהאכילו אותנו הורינו
גם אם נדמה לכם שעזבתם מזמן את הבית והשארתם הכל מאחור, הבית לא עוזב אתכם כל כך מהר. כולנו משחזרים במהלך חיינו, בהרבה דרכים, חלקן מסוות בתחפושות מתוחכמות, את הדרמות שחווינו ואת הדברים שראינו בילדותנו
"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים..."
אבל מה קורה לבחור כזה כשהוא יוצא עם בחורה כזאת לשלושה-ארבעה דייטים? "רדאר הביקורת" שלו עובד שעות נוספות, והוא מחפש רמזים לתכונת הביקורתיות שהוא כל כך שונא אצל הבחורה שמולו. מהר מאוד היא אומרת משהו, שאחרים אולי היו מפרשים כדעה, מחשבה או שאלה שלה, אבל הוא חווה כביקורת ודחייה. עוד באותו ערב החבילה מתפרקת. הנה, הוא ניצל מעוד ביקורתית אחת, עוד אחת שתהיה כמו אמו הנוראית...
(זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים)
עד כמה רחוק אתם לוקחים איתכם את "לחם העוני" של ההורים שלכם? עד כמה הדפוסים של המשפחה בילדות, היחסים בין ההורים לבין עצמם, הקשר שלהם איתכם ועם כל אחד מהאחים האחרים שלכם, הקשר עם המשפחה הגדולה והחברה, הקשיים החברתיים, הכלכליים, הבריאותיים והנפשיים שלהם – עד כמה הם באים לידי ביטוי היום בחיים שלכם?
גם אם נדמה לכם שעזבתם מזמן את הבית, והשארתם הכל מאחור, הבית לא עוזב אתכם כל כך מהר... כולנו משחזרים במהלך חיינו, בהרבה דרכים, חלקן מסוות בתחפושות מתוחכמות, את הדרמות שחווינו כילדים ואת כל מה שראינו אצל "אבהתנא" - אבותינו - כשהיינו קטנים.
"אני עושה הכל כדי שהאשה שאבחר לא תהיה דומה לאמא שלי", אומר גבר בן 36 שמתקשה למצוא זוגיות. "אמא היא האשה הכי ביקורתית שאני מכיר. תמיד היה לה משהו רע להגיד, תמיד קינאה באחרים והרגישה נחותה ומפסידה בתחרות איתם. אני לא זוכר אותה אומרת מילים טובות או שבחים עלי. לא זוכר אותה גאה בי או באחים שלי. תמיד מרירה לגבי החיים. תמיד לא טוב לה. לכן, למרות שאולי זה נשמע לך מוזר, התכונה המרכזית שאני מחפש בבת זוג זו שמחת חיים. מישהי שתשמח במה שיש לה ולא תסתכל כל הזמן על חצי הכוס הריקה".
נשמע שאין בעיה עם זה, נכון?
סיפור אימון:
בוחר כל פעם מחדש בנשים דומות לאמא שלו
גילי בר
"זו פשוט תחושה שזה לא זה. כולן ברמה גבוהה, נראות טוב. בדרך כלל אנחנו מגיעים למיטה בערב הראשון או השני", סיפר אילן. "זה לא בגלל שכבשתי, אלא בגלל משהו שלא ברור לי, אני פשוט יודע שלא איתה ארצה לבלות את כל ימיי. אני מיואש, נראה לי שנועדתי להיות לבד"
"בעצם הביקורתי פה זה אתה", אני מציעה בזהירות. לא נעים להגיד לבחור שבורח מאמא כל חייו, שבעצם אמא נמצאת בתוכו וזו זירת המלחמה האמיתית שלו. עם עצמו. "אני יודע" הוא עונה "עקב אכילס שלי הוא שאני בעצמי אדם ביקורתי. אני שונא את זה, אבל זה כבר אצלי בדם. ואני כל כך מפחד לעשות בחירה מוטעית לגבי הזוגיות שלי, שזה רק מעצים את הנטייה שלי לבקר כל דבר ולהיות פרפקציוניסט. קשה לי להרגע מזה".
"...השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין"
(השנה אנחנו עבדים, לשנה הבאה - חופשיים)
איך משתחררים מ"לחם העוני" ועוזבים את "מצרים"?
נהוג לומר ש"מוּדעות היא חצי הדרך לפתרון", אבל לפעמים החצי השני של הדרך מאוד מפרך ומייאש. אנשים כבר רואים מה הבעיה, מבינים, מודעים, ולכאורה, פתוחה בפניהם הדרך להשתנות. אבל זה לא הולך. פעם אחר פעם הם מוצאים את עצמם חוזרים על דפוסי העבר, נופלים לאותם בורות שוב ושוב. תקועים.
"הרבה שנים הייתי חצי זומבית" מספרת בחורה בת 33, שנמצאת בטיפול כבר שלוש שנים. "אפשר להגיד שהעברתי את החיים בשינה. לא ראיתי מה קורה איתי, וגם כשראיתי לא הבנתי כמעט כלום. פירשתי הכל בצורה ילדותית ומעוותת. לא לקחתי אחריות על כלום, והאשמתי את כולם, ובעיקר את המשפחה שלי, בכל הבעיות שלי. הייתי כעוסה, מרירה ומעצבנת. הייתי בלתי נסבלת. עכשיו כבר שנה שאני רואה הכל אחרת, השתניתי לגמרי, וכל מי שמכיר אותי רואה את זה. ואני לא מתכוונת רק למשקל שירד, לבגדים הנשיים שאני לובשת עכשיו, או לעובדה שאני מרשה לשיער לזוז ולגלות את הפנים שלי. השינוי הרבה יותר עמוק מזה. אני כבר לא חושבת כמו פעם, לא מדברת כמו פעם, ובטח שלא מתנהגת כמו פעם. אני לגמרי אחרת בעבודה, לגמרי אחרת עם המשפחה, ולגמרי אחרת עם חברים. היה אפשר לצפות שגם הגברים ירגישו את זה וסוף סוף אמצא זוגיות נורמלית. שגם פה יתרחש השינוי..."
אבל פעם אחר פעם, כשהיא פוגשת גבר שהיא מעוניינת בו, דפוסי העבר מכריעים אותה והיא מוצאת את עצמה קפואה ומפוחדת בפגישות ראשונות. לא עוברת דייטים. במקום הבחורה החזקה, הבטוחה והנשית, שהיא בכל שאר הזמן יוצאת ממנה הילדה המפוחדת, שספגה דחייה ועלבונות לכל אורך בית הספר היסודי...
איך מבערים את ה"חמץ" והופכים ל"בני חורין"?
אנשים שואלים בטיפול הרבה פעמים "אז מה עושים עכשיו? מה עושים עם זה? לאן הולכים מפה? איך הופכים את ההבנה הפנימית לשינוי אמיתי בשטח? לא תמיד פשוט לעכל את התשובה, שכן אין בה הוראות, מתכון או הכוונה קונקרטית.
יש שינויים התנהגותיים יומיומיים ופשוטים יחסית, שאפשר בכל אימון או טיפול התנהגותי קוגניטיבי קצר וממוקד להשיג. אבל מה קורה עם שינויי דפוסים עמוקים, שקשורים לאישיות שלך, לתפישות העולם העמוקות שלך ולדרך בה אתה יוצר קשרים עם אחרים, בעבודה, בחברה וכמובן בזוגיות?
אין "פטנט" איך להפוך במהירות הבנה פסיכולוגית עמוקה למציאות חדשה, אבל פעם אחר פעם אנחנו רואים איך אנשים עושים את זה: מבינים, מודעים, חושבים על זה, חופרים בזה, דוגרים על זה עוד ועוד ועוד - ואז השינוי בחוץ מתרחש. זה לא קורה בן יום, ולפעמים הפער בין שלב ההבנה לשלב השינוי ארוך ומתסכל מאוד, אבל השינוי מגיע.
למה זה אורך כל כך הרבה זמן? האם אפשר לקצר את התהליך?
אמן שהיו קיצורי דרך טובים. אבל כשאנחנו מדברים על שינויים של דפוסים עמוקים, גם אם המטפל ינסה בכל מאודו לעזור למטופל שלו להתנהג מעכשיו אחרת, לא ליפול לבורות אליהם נפל קודם ולהתחיל להתנהג לפי התובנות החדשות שלו על עצמו - אי אפשר להגיע לארץ המובטחת אם לא הולכים קצת (או הרבה) במדבר. זה פשוט לא קורה.
מחר נקרא בהגדה את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אמת פסיכולוגית גדולה. אי אפשר לקצר את הדרך, וכל אחד צריך, בשלב כלשהו של חייו, לצאת ממצרים שלו: לעזוב את דפוסי הילדות, להתגבר על המחסומים, המכאובים, הכוויות והצלקות של העבר – וללכת הלאה, להפוך ל"בן חורין".
- יעל דורון וגילי בר, מכון זוגות
לפנייה לכתב/ת 
המשא עובר מדור לדור
צילום: index open
מומלצים
