למי יש עניין בהפרת הרגיעה?

ישנה סכנה לא מבוטלת שהשקט היחסי בו זכינו ב-14 החודשים מאז "עופרת יצוקה", והנכונות של חמאס לתרום לשקט הזה מתוך שיקוליו הוא, יקרוס בימים הבאים. ייתכן אף שאנו עומדים בפני חידוש המלחמה מול הארגון והכוחות ברצועה, חרף ההערכה הרווחת שההרתעה שצה"ל יצר תחזיק מעמד.

שורה של גורמים עלולים לדרדר את המצב עד לכדי לחימה בלתי מבוקרת. ההרתעה שישראל יצרה מול חמאס נבעה לא רק מהעוצמה הישראלית, אלא גם מהתועלת שהארגון קיווה לקבל כתוצאה מהרגיעה.

הפיתוי העיקרי של חמאס לכבד את השקט שבעקבות עופרת יצוקה, נבע במידה רבה מרצונו לטפח, לשמר ולחזק את יציבות שלטונו ואת יכולת המשילות שלו ברצועה. המשך טבעת המצור הישראלית על עזה, הבידוד הבינלאומי, בניית הגדר סביבה מהצד המצרי וירידת הסוגיה של גלעד שליט ושחרור האסירים מסדר היום - מקשים על חמאס לגבש סדר יום שיזכה לתמיכה ולצידוק מצד האוכלוסיה. בכל אלה אין חדש, ולפיכך לא ברור לגמרי למה דווקא עכשיו הזרוע הצבאית של חמאס יזמה תקרית דמים בה נפלו קצין וחייל מגדוד 12 של גולני. מאחורי עיתוי הפעולה עומדים גורמים שמעודדים את חמאס ואולי לא מותירים בידיו ברירה, אלא להפר את השקט ולחדש את חילופי האש עם צה"ל.

חלק מהסיבות לכך נעוצות במה שקרה בימים ובשבועות האחרונים ברשות הפלסטינית וביחסים המידרדרים בין ישראל לארצות הברית. העברת שיווי המשקל או תשומת הלב הכמעט בלעדית לה זוכה הרשות מצד הממשל האמריקני והאיחוד האירופי, הותירו את הרצועה בצל מוחלט.

גם הידיעות ממקורות ערביים לפיהן הממשל האמריקני תובע מישראל להפוך את אבו דיס הצמודה לירושלים לעיר בה ירוכזו מוסדות הרשות, ובאופן כזה היא תהפוך דה פקטו לבירה הפלסטינית המשיקה לירושלים, כמו גם התביעה לשחרר לטובת אבו מאזן 2,000 אסירים פלסטינים מבתי הכלא הישראליים - גורמות לתחושת תסכול ואי ודאות לגבי מקומם של חמאס והרצועה בכל הסדר אפשרי.

כל זה מוסיף על הקושי של ההנהגה הארגונית/מדינית בעזה לייצר תקווה כלשהי לגבי שיפור המצב והעלאת הרצועה על מסלול מדיני שיישא פירות כלכליים ורווחה ציבורית.

לכך יש להוסיף את המתחים וחילוקי הדעות הקיימים בין המנהיגות ברצועה לבין מוסדות חמאס חוץ. בתנאים כאלה של תחושה חנק איזורית ופנימית, לא מן הנמנע שהרסנים שפעלו על התנועה יילכו וייחלשו. בצב זה חמאס יתקשה לעמוד בפני הלחצים של גורמים קיצוניים מקרב קבוצות טרור קטנות בנוסח גדודי אל אקצה וההתנגדות העממית ואף "נוער הגבעות" שסטה מדרכה של תנועת האם, ותובע פעולה קיצונית ואלימה נגד ישראל.

כדי לשמר את השקט בדרום ולהחזיר את ההרתעה של צה"ל אל מול הרצועה, על ישראל לשקול מחדש את מדיניות הסגר המוחלט תוך נקיטת מדיניות שלא תוציא מכלל אפשרות פתיחת המעברים והזרמת סחורות. אלה יאפשרו רגיעה כלכלית ותקווה למציאות טובה יותר.

חמאס הוא יריב של ישראל, אבל שיקולים אסטרטגיים לעתים מחייבים מדיניות של שיתוף פעולה בין יריבים, גם אם בחמאס מדובר. יש חשש שאם ישראל לא תנקוט בצעדים אזרחיים כלפי עזה, אחרים יעשו זאת במקומה, כפי שקורה לנגד עינינו בוויכוח עם האמריקנים והאירופים בנושא ירושלים וההסדר המדיני מול הרשות הפלסטינית.

פרופ' שאול משעל, אוניברסיטת תל אביב, חוקר תנועת החמאס והאיסלם הרדיקלי