מסיבה עם וודקה וחומוס: גדלו ברוסיה, בגרו כאן
אנה הכירה את חבריה הצברים הראשונים באשפוז אחרי הפיגוע בדולפינריום, אולג מלמד קורס על החברה הישראלית, ומיכאל נפצע קשה בלבנון. עם תום העשור השני לעלייה מחבר המדינות, נראה שהצעירים ה"רוסים" שעלו לארץ כבני נוער הם יותר ויותר חלק מאיתנו. שלושה מהם סיפרו ל-ynet על הדרך להשתלבות. מה קורה עם הנוער של היום? כתבה ראשונה בסדרה
הגירה למדינה חדשה אינה חוויה קלה, בלשון המעטה. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים לגבי בני נוער, המצויים גם כך בגיל ההתבגרות הלא פשוט - ויחד עם בעיות הזהות שכל נער חווה, הם נאלצים להתמודד גם עם חברה חדשה, שפה ומנהגים לא מוכרים, ולא פעם לספוג עלבונות מצד בני גילם ה"מקומיים". זהו סיפור חייהם של מאות אלפי בני נוער שעלו ב-20 השנים האחרונות לישראל מחבר המדינות (בריה"מ לשעבר) - חלקם עם משפחתם, אך רבים מהם לגמרי לבד - וממשיכים לעלות גם בימים אלה.
כנגד ארבעה בנים - הכתבות הנוספות בסדרה:
מה לא נאמר כבר על קשיי הקליטה של העלייה הזו - כמיליון בני אדם, שרבים מהם המשיכו וממשיכים לקיים גם בישראל תת-תרבות "רוסית", מעין חברה בתוך חברה שהקימה לעצמה מערך שלם של מוסדות תרבות, כלי תקשורת ומוצרי צריכה. גם בני הנוער התקשו להשתלב בין עמיתיהם הצברים, ובתיכונים התקבצו בחבורות סגורות ומבודדות.
ובכל זאת, דברים משתנים. אם העשור הראשון לעלייה התאפיין באותו "גטו תרבותי", הרי שעם סיומו של העשור השני, אנו מוצאים יותר ויותר צעירים שעלו כבני נוער ובגרו בישראל, והיום הם ישראלים לכל דבר - אולי עם עוד טיפה שאריות מבטא וכמה מנהגים שהושרשו בבית וקשה למחוק. במסיבת יום הולדת של צעיר ישראלי-רוסי טיפוסי אפשר למצוא היום - ליד הוודקה הבלתי נמנעת - גם פיתות עם חומוס, ובין המוזמנים - לצד יבגני וסווטלנה - יבואו גם הידידה הקיבוצניקית מהמשרד והחבר האתיופי מהצבא.
אבל לא על החומוס לבדו. כל צעיר עולה מוצא בסופו של דבר את נקודת הממשק שלו, את הרגע בזמן שבו הוא מוצא את החיבור שלו להווי המקומי, והופך לישראלי "אמיתי". כאלו הם שלושת גיבוריה של כתבה זו: אנה, שאיבדה את אהבתה הראשונה בפיגוע בדולפינריום; אולג, שחוקר את החברה הישראלית ומרצה עליה; ומיכאל, שנפצע ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה. שלושתם אוהבים את ישראל, ושלושתם הגיעו בשיחה עם ynet למסקנה דומה: החברה הישראלית הפכה סובלנית יותר בעשור האחרון, פחות מתאכזרת לזרים - גם אם יש עוד מקום רב לשיפור. בפי שלושתם יש גם מסר אחד לעולים שמגיעים כיום ועוד עתידים להגיע: אל תפחדו להשתלב, ואל תיסגרו בגטאות.
"הילדים שלי כבר יהיו צברים"
אנה, בת 24 מחולון, עלתה לארץ לפני כעשור. היא מספרת שהייתה "נערה בעייתית ומרדנית", ולדבריה, עכשיו היא משלמת את המחיר: "במקום לעשות תואר, אני משלימה את כל הבגרויות עכשיו". אבל היא לא מאשימה רק את עצמה, אלא גם את המערכת:
"לפני עשר שנים, הייתה גישה שונה בבתי ספר, שמאוד הקשתה על בני נוער להשתלב: זרקו אותנו ישר לכיתה עם צברים בלי שידענו מילה בעברית. אפילו המחנכת שלי, שהיא בעצמה עולה, דיברה איתנו רק עברית כדי שנשתלב יותר מהר".
"זו הייתה טעות", היא קובעת בפסקנות. "לא הבנו את השפה, וכשאתה לא מבין מה הולך בשיעורים, לא בא לך לבוא, אז פשוט לא היינו באים לבית הספר. לכל החברות שלי מבית הספר אין בגרויות. עכשיו יש מתנדבת שמגיעה לבית הספר ועוזרת לעולים. חבל שאז לא חשבו על זה".
הדרך של אנה להשתלבות בחברה הישראלית החלה כרעם ביום בהיר, ב-1 ביוני 2001, בהיותה בת 16 - באותו אירוע מכונן שלימים ייזכר כ"פיגוע של הרוסים", בו נהרגו 18 צעירים שהמתינו בתור הכניסה למועדון בדולפינריום. "ניצלתי בנס", היא נזכרת. "יש לי רסיס ברגל למזכרת, ואיליה גוטמן ז"ל, מי שהיה אהבתי הראשונה, נהרג. זה משהו שאני אחיה איתו כל החיים. אני אבוא להוריו בכל יום הולדת שלו, אני אבכה בכל יום זיכרון, וגם ברמה היומיומית, כל שיחה עם החברים שלי איכשהו מגיעה לזה".
נרות זיכרון במקום הפיגוע בדופלינריום (צילום: צביקה טישלר)
הפיגוע גם השפיע על בחירתה של אנה לשרת בצבא כלוחמת, למרות חזותה העדינה והשברירית. "כשהגעתי לארץ, החבר שלי תמיד היה אומר לי להתרחק מערבים עם זהות חשודה. לא הבנתי למה הוא מחלק את האנשים לטובים ורעים, אבל אחרי הפיגוע הבנתי את זה טוב מאוד.
אחת ההשלכות הנוראיות של הפיגוע זה השנאה שמתעוררת בי, למרות שאני מבינה שלא כולם אותו הדבר. מאוד הייתי שמחה להיפטר מזה, ואני לא מצליחה ממש".
אבל הפיגוע היה גם תחילתה של דרך חדשה עבורה. דווקא באשפוז הארוך, הכירה את ראשוני החברים הצברים שלה. "עכשיו יש לי חברים מכל מיני קבוצות", היא אומרת. "אני כמעט ולא נתקלתי ב'רוסיה מסריחה' או דברים מהסוג הזה".
אבל לדבריה, כדי להגיע למצב הזה, צריך נכונות משני הצדדים. "העולים מתחלקים לשניים", היא טוענת. "אלה שמשתלבים, ואלה שמסתגרים בקבוצות. אני העדפתי את האופציה הראשונה. התחלנו להתחבר לארץ, וישראל התחילה לקבל אותנו קצת יותר. הילדים שלי יהיו צברים, ואני רוצה לגדל אותם כאן. אני רק מקווה שהמצב הבטחוני ישתפר. היום, אם תפרוץ מלחמה אני אלך למילואים ואלחם, אבל אני לא יודעת איך אגיב כשאהפוך לאמא. אני מאוד מקווה שלא אצטרך לעמוד בדילמה בין אהבתי לישראל לבין הרצון להגן על הילדים שלי, לקחת אותם ולברוח אם חס ושלום מתחיל להיות מאוד מסוכן".
"החברה הישראלית מרתקת אותי"
קבוצת סטודנטים בני יותר מ-50, הלומדים בתוכנית הרחבת השכלה למבוגרים, ממתינה באודיטוריום באוניברסיטת בן-גוריון לבואו של המרצה בקורס "החברה הישראלית". כשהוא נכנס ומציג את עצמו, רחש עובר בין התלמידים. שמו אולג, הוא בן 30, וכן, יש לו מבטא רוסי. והוא יהיה זה שילמד את הצברים, שיכולים להיות הוריו, על החברה שגדלו בה.
אולג קומליק נולד בבלארוס ועלה לארץ לבדו בגיל 15, דרך תוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) של הסוכנות היהודית. הוריו הצטרפו אליו אחרי גיוסו לצה"ל. אחרי שנתיים בלבד בישראל, הפך אולג לחוט מקשר בין נערים נוספים שעלו לארץ לבין החברה הישראלית, כשהחל בעצמו להדריך במסגרת התוכנית.
כעבור כמה שנים, כשלמד במכללה למנהל, הצטרף בסערה לחיים הסטודנטיאליים, וניהל מאבקים רבים כיו"ר אגודת הסטודנטים ולאחר מכן כסגן יו"ר ההתאחדות הארצית - תפקידים שהעולים החדשים נדירים בהם. היום, כשהוא כותב דוקטורט בסוציולוגיה, חזר ללמד במכללה, ובמקביל מלמד גם בבאר-שבע. לפני כשנה קיבל פרס יוקרתי של האגודה הישראלית לסוציולוגיה והאגודה הישראלית למדעי המדינה, על התזה שכתב בנושא הלבנת הון בישראל.
"לא מסוגל לוותר על החום האנושי". אולג קומליק (צילום: אבי מועלם)
"החברה הישראלית מרתקת אותי", הוא מודה. "אני מאוד שמח שאוניברסיטת בן-גוריון נתנה לי את הזכות ללמד את זה. בעקבות העיסוק הציבורי שלי, למדתי המון ואני יכול להגיד שמדובר בחברה הכי מיוחדת בעולם. הרי לא היה כאן כלום לפני מאה שנה, הגיעו לכאן אנשים בלי מכנה משותף והתרחש כאן נס תרבותי, שפה שנולדה מחדש". לדבריו, הוא טייל בכל העולם, ולא מצא דבר שמתקרב לישראל.
| ארץ מוצא |
כמות |
שיעור |
| ליטא | 104 | 0.6% |
| לטביה | 194 | 1.1% |
| אסטוניה | 26 | 0.1% |
| בלארוס | 942 | 5.3% |
| אוקראינה | 5,905 | 33.4% |
| רוסיה | 7,187 | 40.7% |
| מולדובה | 565 | 3.2% |
| גאורגיה | 325 | 1.8% |
| אזרביג'אן | 355 | 2% |
| קזחסטן | 921 | 5.3% |
| טורמניסטן | 126 | 0.7% |
| טג'יקיסטן | 19 | 0.1% |
| אוזבקיסטן | 697 | 3.9% |
| קירגיזסטן | 145 | 0.8% |
| אחר* | 156 | 0.9% |
| סה"כ | 17,667 | 100% |
"ישראלים הם אנשים עם המון רצון לתת, להכיר, להיות ביחד - הייתה לי אפשרות ללמוד בחו"ל, ולא רציתי, כי אני פשוט לא מסוגל לוותר על החום האנושי הזה".
אולג מתאר את קליטתו כמאוד מוצלחת: "הגעתי לקיבוץ, שזו מסגרת מאוד מחבקת, ואז הצבא והלימודים". את השפה העברית למד עוד לפני שעלה, והדבר הקל עליו. יחד עם זאת, הוא מודע לכך שהמקרה שלו יוצא מהכלל. "הרעיון של כור היתוך לא יכול לעבוד, במיוחד עכשיו. אפשר להבין את אותם עולים שמסתגרים ומתרפקים על זכרונות העבר, שמשכיחים את הצרות הקיומיות שלהם כאן".
* אחר - מקרים ייחודיים, למשל בנים לשני הורים ממדינות שונות
גם הוא מסכים שהישראלים היו יכולים לקבל את פני העולים בסבר פנים יפות יותר, אך באותה נשימה מודה גם הוא כי בעשור האחרון, היחס של החברה הישראלית לעולים השתפר פלאים. "העולים משתבצים בכל השכבות, עם כל הקשיים שיש, גם לצד הקולט וגם לצד הנקלט. המדינה צריכה להמשיך במגמת השיפור של הליך הקליטה. העולים הופכים, עם הזמן, ליותר ויותר דומים לצברים, אך הדמיון לא טוטלי. תהליך ההתאקלמות יילך ויעמיק, אך המאפיינים התרבותיים יישארו, הרב-תרבותיות תישאר. זו אינה בעיה, אלא מאפיין טבעי של כל חברה".
"בצה"ל למדתי להיות ישראלי"
רבות דובר על כוחו של צה"ל כמחולל כור ההיתוך, ועל השכול כגורם מאחד - והנה קיבלנו רק השבוע תזכורת כאובה לכך, בדמותו של רס"ר אילן סביאטקובסקי, שנהרג בעזה. גם הסיפור הבא בהחלט משקף זאת.
מיכאל נוס, בן 25 מנתניה, עלה לארץ מרוסיה כשהיה בן 17 - בתוכנית סל"ה, גם היא של הסוכנות. כשהגיעה העת להתגייס, ביקש לשרת בקרבי. במסגרת השירות השתתף במלחמה בלבנון, והיה בין הפצועים ביומה האחרון של המלחמה. לארץ הגיע לבדו, ולהוריו שנותרו במוסקבה לא סיפר שנפצע. "בכלל לא סיפרתי להם שאני משתתף במלחמה כדי לא להדאיג אותם", הוא אומר. "רק אחרי שהתאוששתי, התקשרתי לספר".
מיכאל עם הכוונת הטלסקופית שנשא עליו ביום פציעתו. הכוונת נשרפה אך
הוא קיבל אותה בחזרה - עם הקדשה שחרטו חבריו לצוות (צילום: עידו ארז)
"היה ברור לי שאשרת רק בקרבי", הוא מוסיף. "צבא זה צבא, ושירות אמיתי זה לא דפדוף מסמכים במשרד. אני אוהב את צה"ל, שם הכרתי את החברים שלי, שם הבנתי מה זה להיות ישראלי, ולמדתי את השפה.
הייתי רק שנה בארץ כשהתגייסתי, ובקושי ידעתי לדבר. למזלי הגעתי ליחידה, בה הייתי 'רוסי' יחיד, וכך למדתי את השפה מהר מאוד".
מיכאל נפצע מרסיס בגב וברגל, והוגדר פצוע בינוני. הוא עדיין מתאושש מהפציעה ומהשלכותיה, פיזיות ונפשיות, ובמקביל לומד מנהל עסקים.
הוא מודה שבזכות שירותו הצבאי, התאקלומותו בארץ עברה בקלות יחסית. "ביחס להרבה רוסים אחרים, השתלבתי די טוב, למרות שההתחלה הייתה די קשה", הוא אומר. "עכשיו אני כבר לא מרגיש עולה חדש. לפעמים צחקו עלי בצבא, אבל אלו היו צחוקים של חברים".
לפנייה לכתב/ת 
