שלא נדע מצרות

"הסדרה הנצפית ביותר", "האירוע המרגש של השנה", "לא תוכלו לחכות לפרק הבא" - כמה פעמים הבטיחו לכם מקסמי שווא וסדרות-על שישנו לכם סדרי עולם, יארגנו לכם מחדש את שעות הפנאי, ומעל לכל יגזלו לכם עוד כמה תאי מוח עם הבטחה שמדובר בסדרה הכי טובה שראיתם אי-פעם?

כששמעתי על "המנטליסט", אני מודה, התרגשתי. אני אוהבת סדרות מתח שגורמות לי לחשוב, שמאתגרות את המוח והופכות את הצפייה לחוויה מרתקת שתגרום לי להכניס תזכורת שבועית לנייד "עוד חמש דקות מתחילה הסדרה המצוינת שלך".

ההבטחה היתה למשהו מיוחד. את סיימון בייקר אני מכירה ואוהבת כבר מסדרות אחרות, שלא נשאו את הטייטל הכבד של "הסדרה של החיים", וגם לא היו הצלחה כזו גדולה, אבל האיכויות שלו נראות על המסך. הוא לא סתם עוד איזה פרצוף יפה שמשלים הכנסה ממשחק.

לא תשקיע - כן תצליח

"המנטליסט" מספרת את סיפורו של פטריק ג'יין, בעברו מעין לוחש לרוחות שסייע לאנשים ליצור קשר עם אהוביהם שמתו. פושע נתעב ואכזר בשם "רד ג'ון" עלה על השטיקים של ג'יין וכעונש רצח את אשתו ובתו של המנטליסט, מאז האחרון לא ישן, שוקע במחשבות מלוות בעיניים לחות על המשפחה שהיתה לו ועל איזה ילד רע הוא היה.

בייקר. יועץ לא נוצץ

הוא משמש בתור יועץ ל-CBA, שלוחה של משטרת לוס אנג'לס, או אולי של ה-FBI, זה לא באמת משנה. מה שחשוב הוא שבכל פרק מישהו מת, ובכל פרק ג'יין מוצא את הרוצח בלי בעיה.

הפרק הראשון הסתיים בתחושה של "נחמד, אבל לא יותר". פטריק ג'יין ואני הכרנו במבט ארוך ובוחן והחלטנו לתת עוד הזדמנות ליחסים בינינו. אין הרבה סדרות שתופסות אותך מהרגע הראשון, צריך לתת ליין לנשום קצת ולתת עוד הזדמנות למשחק המקדים של לתת ולקבל.

אבל ככל שהתקדמנו בצעדים קטנים, היה נדמה שאנחנו פשוט דורכים במקום. הדמות של ג'יין היא הדמות הראשית, אבל היא לא הולכת לשום מקום, הפרצופים היהירים שהם מנת חלקו, למרות שאותה יהירות הרסה את חייו, הופכים להיות הדבר היחיד שמאפיין אותו. הוא יודע הכל, חכם יותר מכולם והוא כבר יראה להם בדיוק מי הפושע ובדרך יעשה כל מיני קונצים שישגעו את הממונים עליו.

אפילו בייקר עצמו, באחד הראיונות שנתן עם עליית התכנית, סיפר שהבין שהוא לא צריך להשקיע יותר מדי בדמות כדי להצליח. אם אני לא טועה מילותיו היו "תמיד חשבתי שצריך לבנות דמות וממש להכיר אותה כדי להוציא ממנה את הטוב ביותר, אבל שמתי לב שככל שאני משקיע פחות, ככה הסדרה מצליחה יותר". ובכן, לא על כולם זה עובד.

המעריצה היחידה שלו היא הבוסית שלו - ליסבון, שבלעדיו ודאי היתה מפוטרת כי היא לא עושה שום דבר מלבד להנהן בראשה בעקבות כל משפט ולעשות פרצוף חמוץ מתבכיין בכל פעם שהוא ילד רע.

היא נסחבת אחריו לכל מקום, עושה כל מה שהוא אומר, למרות שהוא בכלל לא עובד אצלה או היא אצלו, הוא רק יועץ, והוא תמיד יודע לפני כולם מי הפושע, אבל הוא חייב לבדוק, שוב פעם, מה קצה גבול היכולת של המחלקה האימפוטנטית שלה הוא מייעץ.

בשלב מסוים הצופה הופך להיות ג'יין בעצמו, הקלוּת של פתירת הפשעים הופכת מגוחכת, שאפילו אתם כבר צועקים על הטלוויזיה "נו?! אתם לא רואים שזה ההוא?" אבל לא, אף אחד לא רואה, רק ג'יין, הוא יכול לפתות ולשטות בכולם ואפילו להשיג עונה שנייה לסדרה.