מסע בעקבות החופש
חג החירות שיחול מחר מעורר שאלות נוקבות על מהות החופש. האם האדם משוחרר או נתון בכבלים? איזה חופש בחירה יש לנו בעולם בו הכל קבוע מראש? וכיצד שינתה תורת הקוונטים את תפיסת החירות? מסע פילוסופי בעקבות רעיון החופש
יסוד הקושי נעוץ בכך שמול הרעיון של חופש הרצון עומד מושג מטאפיסי ומדעי של סיבתיות, ממנו נובע כי לכל אירוע יש סיבה שקבעה אותו. ההשקפה לפיה הכול נקבע באופן סיבתי על-ידי מה שקדם לו קרויה דטרמיניזם. לפי גישה זו, מכיוון שכל שהאדם עושה נקבע כבר על-ידי מאורעות קודמים וכוחות שונים הפועלים עליו, הוא איננו באמת חופשי.
העמדה המנוגדת לכך היא כי לאדם יש רצון חופשי, כלומר, יש ביכולתו להתחיל שרשרת סיבתית פיסיקלית חדשה בטבע, שמקורה בבחירה חופשית. הבחירה היא חופשית בדיוק במובן זה ששום דבר לפניה לא קבע את תוצאתה באופן הכרחי, והאדם יכול היה להחליט אם לפעול כך או אחרת. לשון אחר, האדם איננו נקבע לחלוטין על-ידי ההיסטוריה, הנסיבות, כוחות הטבע וכד', אלא יש לו היכולת ליזום פעולה באופן בלתי תלוי במערך הסיבות הטבעי.
מכיוון שנראה כי שאר הדברים המוכרים לנו בטבע כן נקבעים באופן סיבתי, נשאלת השאלה מהו היסוד המאפשר לאדם לבחור באופן חופשי בין חלופות זמינות. כדי להסביר את אפשרות הבחירה פונים פילוסופים רבים אל הנפש האנושית. רבים ממצדדי החירות בעת החדשה ובתקופת ההשכלה טענו כי התבונה היא המאפשרת לאדם להיות חופשי.
מהי מהותו המיוחדת של האדם המאפשרת לו להיות חופשי? (צילום:Index Open)
התבונה, כשם כללי לכושר המנטאלי להפעיל שיקול דעת, לחשוב, לשפוט, וכיוצא באלו, איננה ישות פיסית ולכן היא עצמה איננה נקבעת סיבתית על ידי גורמים פיסיקליים. למרות זאת, לפי טענה זו, ביכולתה להשפיע על העולם המוחשי דרך הפעלת הגוף.
טענה זו מעוררת לא-מעט תמיהות. ישנם אלו הסבורים כי גם הנפשי נקבע סיבתית על-ידי הפיסי, שכן מחשבותינו הן תוצאה של פעילות מוחית, ויש להניח שהפעילות המוחית, ככל דבר פיסי אחר, כן נקבעת באופן סיבתי רגיל.
בנוסף, גם אם נניח שהכשרים המנטאליים שלנו אינם תלויים לגמרי בפעילות הגוף או המוח, יש לשאול האם התבונה היא אמנם חופשית בפני עצמה; ייתכן כי גם הנפשי והמנטאלי כפופים לחוקים סיבתיים ממין אחר (פסיכולוגיים, מחשבתיים, וכו'), וכל מחשבה היא תוצאה הכרחית של המחשבות שקדמו לה. גם הטענה שהנפשי יכול להשפיע על הפיסי מעלה קושי, שכן קשה להבין מהי אותה השפעה לא-פיסית על הגוף.
להיות חופשי בעולם קוונטי
תורת הקוונטים הוסיפה לחשיבה המדעית מימד של אי-דטרמיניזם. מיקומם של חלקיקים, כך נטען, אינו נקבע סיבתית באופן מלא, אלא יש לתאר את המציאות הקוונטית כמרחב של אפשרויות והסתברויות. הדטרמיניסט סובר שלוּ היו ידועים לו כל חוקי הטבע ומצב היקום היום במלואו, יכול היה לנבא את מצב היקום בכל שלב בעתיד.
בניגוד לעמדה זו טוענים כמה מחסידי האי-דטרמיניזם כי מכיוון שבטבע עצמו ישנה אי-ודאות פיסיקלית, בכל מקרה לא נוכל לחזות במדויק את העתיד. ההשקפה כי גם המציאות הפיסיקלית אינה נקבעת באופן מלא הובילה כמה הוגים לסבור כי מימד לא-דטרמיניסטי זה עשוי לתת תוקף לטענת חופש הרצון. אך האם אותה אי-ודאות בטבע עשויה לפתור את הקושי?
מושג החירות הרגיל שלנו איננו מתייחס לפעולה הנקבעת באופן שרירותי או אקראי, ומבחינתנו אין זה משנה אם פעולותינו או מחשבותינו נקבעות על-ידי שרשרת דטרמיניסטית של סיבות או באופן אקראי כהטלת קובייה. כך או כך מבחינה מעשית איננו חופשיים.
אם כן, הטענה כי האדם הוא יצור חופשי מעלה שלל בעיות וויכוחים נרחבים, כולל ניסיונות לפתור סוגיות מורכבות בנוגע ליחסי גוף ונפש. הקושי לפתור את הניגוד הבסיסי שבין חופש הרצון, הנראה כתופעה ברורה מאליה בחיינו היומיומיים, לבין הנחת הסיבתיות, שגם לה כוח שכנוע רב, הוביל את הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-18 עמנואל קאנט להכריז שאין אפשרות להוכיח מבחינה מדעית קיומה של חירות, שכן יש הגיון גם בהנחה השוללת אותה וגם בהנחה המחייבת אותה.
בכל אופן, מוסיף קאנט, מבחינה מעשית, קרי, בכל הנוגע לתחום הפעולה האנושית והמוסר, מכיוון שאי-אפשר להוכיח את ההיפך, יש להניח שהאדם הוא יצור חופשי.
יש לשים לב לכך שמושג החירות מוגדר באופנים שונים מאוד בין בעלי השקפות שונות. למשל, אצל קאנט משמעותה של חירות היא פעולה על סמך צו התבונה, ולא בחירה חופשית בין חלופות במובן הרגיל. לגישתו האדם יכול להיות נקבע על-ידי הגוף, כלומר, על-ידי תאוותיו, רגשותיו, יצריו וכו', או לפעול על סמך התבונה, שאז הוא חופשי מן הסיבתיות הגופנית.
בכל מקרה אין הוא חופשי להכריע בין אלטרנטיבות, מפני שהתבונה מצווה דבר אחד בלבד. במילים אחרות, האדם מקיים את צו התבונה ובכך הוא חופשי, או שהוא נקבע על-ידי הגוף ואז הוא משועבד.
הקיום קודם למהות?
מול גישה מצמצמת זו עומדת הגישה האקזיסטנציאליסטית, שקיבלה את ביטויה המלא אצל הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-20 ז'אן פול סארטר. מבחינת האקזיסטנציאליסט "הקיום קודם למהות", סיסמא אשר משמעותה היא שאין לאדם כל תכונה המכתיבה לו את מהותו וקובעת בכך את בחירותיו.
האדם אינו אלא חירות. חירותו היא מוחלטת, וביכולתו להפוך את מעשיו ואף את אישיותו מן הקצה אל הקצה בכל רגע נתון. במילים אחרות, כל שעושה האדם הוא עושה מתוך חירות, ולעולם אין הוא נקבע על-ידי גורמים כלשהם. לדעת האקזיסטנציאליסט המחשבה שהאדם מותנה על-ידי עברו היא הונאה עצמית. כאן נעוץ קושי, שכן בני-האדם אמנם רגילים לסבור כי הם חופשיים, אך לא באופן מוחלט שכזה.
אמונה רווחת זו כי חירותנו מסויגת, התפרשה על-ידי חלק מן האקזיסטנציאליסטים כהתכחשות בלתי-ראויה, המעידה על רצון והצלחת אנשים ומסגרות חברתיות שונות לעצב את תודעתו של הפרט. מתוך כך הגיעו כמה מהם להשקפות פסימיות ואף מדכאות ביותר על האדם והחברה. בנוסף, הגישה האקזיסטנציאליסטית ספגה ביקורת מוסרית נרחבת על כך שמתוך דבקותה בעצם החירות, אין היא מבחינה בין בחירה טובה לרעה, כלומר, אין היא משכילה להבחין בין בחירות מוסריות ולא מוסריות.
חירות שלילית – חירות חיובית
מן השימוש האקזיסטנציאליסטי במושג החירות טבעי לעבור לשימושו בפילוסופיה ובהגות המוסרית והפוליטית. אחת מהבחנות היסוד המשמשות בתחומים הללו נוגעת להבדל שבין 'חירות שלילית' ו'חירות חיובית', הבחנה שחודדה על-ידי הפילוסוף הליברלי בן המאה ה-20 ישעיהו ברלין.
חירות שלילית היא 'חירות מ-', כלומר, היות במצב של היעדר כפייה או אילוץ; חירות חיובית היא 'חירות ל-', כלומר, החופש להשיג תכלית מסוימת או לממש רצון מסוים אחד ולא אחר. חירות שלילית משמשת למשל בתיאור של שחרור של עבד לחופשי, בעוד חירות חיובית תתאר חירות הניתנת למען השגת מטרה מסוימת בלבד, למשל, עשיית מעשים טובים.
השימוש במושג החירות השלילית בהקשר זה כרוך במושג ה'אוטונומיה' של היחיד, המתפרש בימינו כזכות להיות חופשי מכפייה. גם מושג הזכות עצמו קשור למושג החירות, שכן זכות היא חירות שלדעתנו צריכה להיות מוקנית למישהו. ההגות הליברלית החדשה מדגישה במיוחד את החירות השלילית כתכלית הצדק הפוליטי. במידה רבה הדבר נכון אפילו לגבי הוגים בני המאה ה-20 החולקים זה על זה בדברים רבים, כפרידריך האייק וג'ון רולס. ממושג זה נולדות התפיסות הקובעות כי תכליתה של החברה או של המדינה היא לשמור על זכויות היחיד ולדאוג לכך שלא תפגע האוטונומיה שלו, קרי, חירותו לעשות כרצונו (לכל הפחות כל עוד הוא אינו פוגע באחרים).
חירות לבחור ולהיבחר
מול גישה זו עומדת תפיסה פילוסופית-פוליטית אחרת, אריסטוטלית במקור, שבבסיסה חירות חיובית. בעוד מורו של אריסטו, אפלטון, ביקר בחריפות את הרעיון שחירות שלילית יכולה לעמוד בבסיסו של משטר מדיני, פיתח אריסטו מושג של חירות חיובית כתנאי לריבונות, כלומר, חירות שמשמעותה הזכות להשתתף בשלטון המדיני ולחוקק. בדמוקרטיה פירושה שכל אזרח הוא גם שולט וגם נשלט, וכך מושג איזון אידיאלי בין חופש הפרט והכלל.
לדעת אריסטו היכולת להשתמש בחירות כדי לחוקק לטובת הכלל מבטאת הצטיינות אנושית, סגולה טובה של האדם. בהגות השנים האחרונות נבחנות מחדש ומפותחות תיאוריות של סגולה טובה, למשל אצל אלסדייר מקינטייר, כולל קשרה להיבטים חברתיים ומדיניים.
זכויות אדם בחברה לאומית
לסיום נזכיר את החירות הלאומית. לאחר מלחמת העולם השנייה נתפס הרעיון של החירות (או הריבונות) הלאומית כבעייתי, ואת מקומו תפסה תיאוריית זכויות האדם. תיאוריה זו באה להבטיח אוסף (גדל והולך) של חירויות שיש להבטיח לכל פרט ופרט, גם נגד רצונה של קהילה ריבונית, כפי שהוא מתבטא בעיקר במדינות לאום. במתח שבין רצון הרוב לזכויות הפרט הוכרעה הכף נגד זכות הקהילה או המדינה לממש את הערכים של רוב תושביה ולקבוע את גבולות המותר והאסור בתחומים רבים, על-מנת לשמור על זכויות הפרט.
גם מבלי לבחון האם מדובר במסקנה מתבקשת ממאורעות מלחמת העולם השנייה, נראה כי יש לתיאוריית זכויות האדם קושי פנימי. שהרי הקהילה הריבונית מורכבת מפרטים המזהים עצמם כבעלי זיקה הדדית וערכים משותפים. אותם פרטים מעוניינים לממש את חירותם כאזרחים וכפרטים במסגרות רחבות ומשמעותיות ולקבוע כללי התנהגות מסויימים, כמו למשל איסור על אכילת כלבים או התערטלות בציבור.
קשה לטעון ברצינות שהליכה בעירום או אכילת חיות מחמד הן זכויות פרט שיש לחייבן גם על חשבון רגשות ודעת רוב הפרטים המרכיבים את הציבור. כך שבכל מקרה לפנינו התנגשות בין זכויות של פרטים. במילים אחרות, ההבחנה בין הציבורי לפרטי ובין זכויות הפרט לזכויות הכלל היא לעתים מלאכותית. היחיד, גם מנקודת מבטו, שואף לעצב נורמות ציבוריות וסדר יום חברתי ומרגיש בעל זכות ואפילו חובה להיות מעורב בקביעת הטוב והרע הציבורי יחד עם פרטים אחרים החולקים את אותו רצון.
אין ספק כי שלטון הרוב מעורר לעתים קשיים ויש להוקיר סובלנות ופגיעה מינימאלית בחירותם של יחידים. יחד עם זאת, הפתרון לפיו נמנע מפרטים לחוקק חוקים הנוגעים לערכים שהם מזהים כמרכזיים ביותר בהווייתם מהווה גם הוא פגיעה קשה בזכויותיהם כפרטים. שהרי לא רק המיעוט מורכב מפרטים בעלי זכויות, אלא גם הרוב הוא כזה.
זו למעשה הייתה הטענה הליברלית-לאומית המוקדמת: החירות הלאומית היא ביטוי לחירות הניתנת ליחידים המזהים את עצמם כבני אותו לאום. מימוש חירות זו נעשה במסגרת לאומית, שאת אופייה הייחודי קובעים הפרטים הללו במשטר דמוקרטי באמצעות עקרון הרוב. ליחיד נשמרת תמיד זכות יסוד לגייס רוב חדש ולשנות את החוק. כך הופך האזרח לריבוני, אוטונומי וחופשי במידה הרבה ביותר האפשרית, ונשמר האיזון העדין בין ריבונות-עצמית לחירות.
עושה רושם כי יועיל לשיח הליברלי החדש, ואף לחירות עצמה, לאמץ השקפה מתונה ומאוזנת יותר על הדמוקרטיה הלאומית, המאפשרת חירות רבה לפרט, אך גם מכבדת את רצונם וזכויותיהם של פרטים בעלי ערכים משותפים, המהווים קהילה ריבונית, לעצב חיי חברה ומדינה.
חג חירות שמח לכל בית ישראל!
ד"ר רן ברץ הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית במרכז שלם
לפנייה לכתב/ת 
