בשעת אסון: את מי להציל קודם?

נהוג לחשוב שבשעת סכנה נוטים בני אדם להציל קודם כל את "הנשים והילדים". אבל האם זה אכן מה שקורה בפועל? אסונות היסטורים הם מקרי מבחן שיכולים ללמד אותנו על הדרך בה אנשים פועלים כשהם ניצבים בזמן קטסטרופה.

מחקר חדש בדק שני אסונות דומים למדי: האחד, טביעת הטיטאניק ב-1912 – אחד האסונות המפורסמים ביותר בהיסטוריה. השני, שאירע שלוש שנים לאחר מכן ב-1915, הוא טביעת הלוסיטניה ליד חופי אירלנד, לאחר שנפגע מטורפדו גרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה.

בשתי הספינות לא היו מספיק סירות הצלה ולכן הנוסעים נאבקו על האפשרות לעלות על הסירות ולהינצל. באסון הטיטאניק טבעו 1500 איש ולמעלה מ-700 בני אדם ניצלו ובאסון הלוסיטניה טבעו 1200 אנשים ואחוז דומה של שורדים ניצלו.

האם היו הבדלים בדפוסי האנשים שניצלו? מסתבר שכן. ניצולי הטיטאניק היו בעיקר נשים וילדים (או כאלו שהיו להם ילדים) בעוד ניצולי הלוסיטניה היו בעיקר אנשים צעירים ובריאים בגילאים 16-35.

מה גרם לשוני בין שני המקרים? הבדל בולט אחד: הטיטאניק טבעה במשך שעתיים וארבעים דקות בעוד לוסיטניה ירדה למצולות תוך 18 דקות בלבד. כלומר, זמן הטביעה הארוך יחסית של הטיטאניק העניק לאנשים קצת זמן לחשוב ולהחליט את מי להציל ואת מי לא.

עדויות רבות מראות שהנורמה החברתית של הצלת ילדים ונשים תחילה (וזה למעשה גם היה הנוהל הרשמי של שתי הספינות) נאכפה בקפדנות על הטיטאניק שבה גברים רבים ויתרו באצילות על מקומם בסירות ההצלה.

להציל את דור העתיד

אפשר לראות את העדפת הנשים והילדים כהתנהגות מקורבת שמטרתה האולטימטיבית היא רבייה. נשים בגיל הפוריות "יקרות" יותר מבחינה אבולוציונית מאשר גברים, מכיוון שדי בקלות אפשר למצוא גברים אחרים להתרבות איתם אבל קשה יותר להחליף נשים בנשים אחרות.

ילדים הם כמובן דור ההמשך וחשיבותם גדולה מזו של ההורים בפרספקטיבה אבולוציונית. המספרים מראים שלנשים על הטיטאניק היה סיכוי גבוה בכ-53% להינצל. על הלוסיטניה לא היה הבדל בין נשים לגברים.

עוד קצת מספרים: החוקרים בידדו קבוצה של נוסעים בני 35 ומעלה שנסעו ללא ילדים והשתכנו במחלקה השלישית של שתי הספינות. אנשים אלו היו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר למות כיוון ששכנו בלב הספינה, עמוק מתחת לסיפון ורחוק מסירות ההצלה. העובדה שהיו ללא ילדים אולי הורידה את המוטיבציה שלהם לשרוד ביחס לאבות ואמהות לילדים, וכמו כן סביר שבעלי משפחות לא היו מאפשרים להם "לעקוף אותם בתור" לסירות ההצלה.

קבוצה זו הייתה קבוצת הייחוס או הביקורת בכל ההשוואות. מסתבר שלילדים ששהו על הטיטאניק היה סיכוי גבוה ב-31% להינצל ביחס לקבוצת ה-35+, אבל סיכוי קטן ב-0.7% אם שהו על הלוסיטניה.

קבלת החלטות בתנאי לחץ

החוקרים מייחסים את ההבדלים בעיקר לשוני בזמני הטביעה. הם כותבים שאינסטינקט ה- Flight or Fight עובד באופן חזק יותר כשהסכנה ברורה ומיידית. עדויות שונות תומכות בך. למשל, אחרי הפאניקה הראשונה של פגיעת הטיטאניק בקרחון, הקצינים על הספינה החזירו חלק מהסדר על כנו והצליחו להפיץ מידע לגבי מה שקרה ומה צריך להיעשות.

הבדל נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא עניין המודעות: הנוסעים על הלוסיטניה היו כנראה מודעים יותר לסכנת הטביעה מכיוון שהאזור כולו היה נתון במלחמה. גם סוג הפגיעה, פגיעת טורפדו, עורר כנראה יותר פאניקה.

הבדל מרכזי אחר הוא שהאנשים על הלוסיטניה ידעו מה קרה שלוש שנים קודם לכן על הטיטאניק והיו מודעים למימדי האסון שאירע אז. הם כנראה היו שאננים פחות ולא נשבו במיתוס של ספינת פאר שאינה יכולה לטבוע. יתכן שהדבר המריץ אותם לדאוג קודם כל לעצמם.

חשוב גם לזכור שהלוסיטניה נטתה כמעט מיידית על צידה, ולא הייתה אפשרות להשתמש בסירות ההצלה. תחושת הקטסטרופה הזאת העצימה כנראה את התחושה של "כל אחד לעצמו".

המאמר התפרסם בבלוג של ד"ר גיל גרינגרוז, אנתרופולוג אבולוציוני המלמד באוניברסיטת ניו-מכסיקו