"האגרסיביות והתכל'ס בישראל הפחידו אותי"

שטיח מעופף מקרקס בפרס, נוצה של בת יענה בה מוצרט כתב את יצירותיו, מטאטא אבק שאיבק את ארמונו המפואר של הקיסר נפוליאון ועוד אוצרות רבים, נחבאים בין מדפיה של "פיצ'פקס". את החנות הקטנה והקסומה שבה חוגג הדמיון, בַּדוּ ממוחם הקודח במשותף הכותבת, נוגה אלגום וניצן זיצר, שחקן, פנטומימאי, קומיקאי, רקדן ובקיצור - תזמורת שלמה של כישרונות שנתגלגלו דרך קסם בגוף אחד.

המונודרמה, שתציג השבוע בבכורה בפסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, מחזירה את זיצר לבמה העברית אחרי זמן רב מדי של היעדרות. "חזרתי לשפת אמי ולשורשיי וזה מאד מרגש", אומר זיצר בראיון ל-ynet, "לעשות הצגת יחיד זה כמו להיוולד מחדש".

ניצן זיצר מתחיל מחדש (צילום: דנה קופל)

המפגש הבימתי, שמוצג בפסטיבל תחת הכותרת הבלתי מְמַצה "הצגת ילדים", מהנה לא פחות עבור גדולים. "קל לי לתקשר עם ילדים, אבל אני חושב שההצגה הזו מאפשרת גם למבוגרים להתחבר אל הילד שבהם", הוא אומר, "אין פה תפאורה גרנדיוזית או תאורה מטורפת ואנימציית תלת מימד. זה לא 'אוואטר', אלא הצגה מינימליסטית שמרכזה היא אמנות הסיפור, פנטומימה ואלמנטים שהולכים ונעלמים היום מחיינו. גדולים וקטנים רוצים, הרי, להאמין וללכת אחרי החלומות. אני חושב שאם אתה אמיתי על הבמה, קהל ילך איתך לכל מקום".

הסיפורים נובעים כמו מים

בהצגה הוא נכנס ויוצא מדמויות שונות אבל הדמות המרכזית שהוא מגלם, בעל החנות הקטנה, הוא איש חולמני, יש שיאמרו תימהוני, אוהב חיים ורב דמיון שסיפורים נובעים ממנו כמו מים. כל אחד מהחפצים בחנותו הוא תירוץ לסיפור חדש. כשאיש עסקים ממולח מבקש להפוך את "פיצ'פקעס" למרכז קניות למשחקי מחשב יוקרתיים, כמעט ונשבר לו הלב.

"החיים שלי, כמו ההצגה הם עבודה בתהליך" (צילום: שלו מן) 

הדמיון בין בעליה של חנות הקסם לזיצר רב: שניהם מלאי חן, שניהם מפליגים בדמיונות, שניהם ניחנים בראייה חיובית ובלב פתוח, ושניהם שייכים במידה רבה לעולם מרוכך ואוהב שנדמה שגם אם השארנו מאחור, הוא עדיין ממלא בגעגוע. בתחילת דרכו על הבמה המקצועית בישראל כינו את זיצר, שחי שנים ארוכות בארה"ב, כגלגול של כוכב הילדים האולטימטיבי – דני קיי. זיצר מתכווץ לנוכח ההשוואה. "דני קיי, היה אחד", הוא אומר בהצטנעות.

הוא נולד בישראל. בגיל שנה עברה המשפחה בעקבות האב ליוסטון, טקסס. בגיל 13 נעקר שוב, הפעם בכוון ההפוך. החזרה ארצה היתה לו קשה. הלימודים בתלמה ילין רק חידדו את תחושת הניכור. הילד הג'ינג'י, רווי הכישרון ובעל סף הרגישות הנמוך, לא הצליח למצוא את עצמו בתוך החברמניות הישראלית הקשוחה. "ניסיתי, אבל הכל היה לי יותר מדי אינטנסיבי ואגרסיבי. הייתי ילד מאד רגיש וחסר ביטחון עצמי. היה לי קשה פה ובמשך שנים ניסיתי להבין למה", הוא אומר, "אולי זו השפה המיליטנטית, אולי זה התכלס הישראלי, אני לא יודע. שנים העמדתי פנים שלא אכפת לי, שחקתי אותה כאילו שזה לא מפריע לי שאנשים סביבי לא נחמדים אחד לשני ושזה לא מאיים עליי אבל הרגשתי מאוים ומפוחד מכל האגרסיות האלה. למזלי מצאתי את הנתיב הרוחני שחיזק אותי".

מסע במחוזות הדמיון (צילום: דנה קופל) 

הוא התקבל ללהקת פיקוד דרום והתחיל צעדים ראשונים על במה מקצועית ביחד עם רמה מסינגר, חיה סמיר, אייל בוחבוט, עינת ארליך וירון כפכפי. מאיר סוויסה ביים את התכנית הראשונה של הלהקה והעתיד נראה מבטיח. כשהשתחרר התחיל להופיע בשלישית "צ'ה צ'ה צ'ה" עם יואב צפיר ושרון כהן וביחד הם סימנו את תחילת ימי הנונסנס. אבל משהו חסר. "בצבא פגשתי הילרית שהראתה לי כמו שאומרים את האור. מהרגע הזה לא יכולתי לחזור אחורה", הוא אומר, "תמיד התפללתי בלילה, דיברתי עם אלוהים, הייתי רגיש והיו לי תחושות אבל שם, משהו קרה. הבנתי שאני צריך לצאת למסע".

מסע מסביב לעולם הרוחני

תאילנד, נפאל וארה"ב היו חלק מהמסע הרוחני. שם נפתחו לו דלתות אבל האהבה לבמה החזירה אותו בעקבות טלפון אחד לחזרות בתיאטרון הקאמרי על ההפקה המוזיקאלית "פנטסטיקס", גרסת כיס למחזמר מצליח שרץ במקביל באוף ברודווי. "זו היתה התגשמות של חלום אבל הטיימינג היה רע", הוא אומר, "הגעתי לקאמרי ממקום מואר ופתאום מצאתי את עצמי אחרי תאילנד בחדר חזרות חשוך, שחור וסגור.

אנשים מסביב דיברו בשפה שפתאום הרגישה לי זרה. מי שמע אז על 'רוחניות'? הייתי בדיכאון. המשכתי להופיע עם שלישיית "צ'ה צ'ה צ'ה" ואז פרצה המלחמה. פתאום הכל סגר עליי. שאלתי מה אני עושה פה? מה יש לי פה? תוך שבועיים עזבתי את הכל בלי לדעת לאן אני נוסע".

סדנאות, מתקשרים, הילינג, הרבה מדיטציה, אפשרו לזיצר להתחבר לקול הפנימי שלו. הוא קיפל את עצמו ונסע לארה"ב, שם השתלב יפה בעולם התיאטרון והופיע במחזות זמר והצגות יחיד. בקולורדו הופיע במשך שלוש שנים עם התזמורת הסימפונית המקומית בתכנית מיוחדת לבתי ספר שהביאה לידי ביטוי כישרונות שחידד בתקופה בה הופיע עם קבוצת "מהרבא" של אברהם דנה, שעד היום הוא מגדיר כאחד היוצרים המשפיעים על חייו. "אברהם דנה הביא לישראל משהו חדש עם תיאטרון רחוב פיזי מלא אנרגיה שהיה מושלם בשבילי", הוא אומר, "למדתי ממנו הרבה".

השיבה ארצה

אחרי קולורדו עבר לניו יורק. תקרית אלימה ברכבת התחתית החזירה אותו פעם נוספת לישראל. אברהם דנה היה זה שחיבר אותו לתיאטרון אורנה פורת שם העלה את "תיאטרון הדמיון של ניצן", הצגה שזכתה להצלחה רבה ולאחריה יצא שוב לנדוד כשיום אחד הטלפון צלצל ומתוך האפרכסת בקע קולה של רינת גבאי. "הופענו יחד בתיאטרון הקאמרי לפני 16 שנה. מאז לא דיברנו אבל פתאום היא התקשרה והציע שנופיע יחד", הוא מספר.

גבאי, שהפכה עם השנים לכוכבת ילדים, צירפה את זיצר להצגה "רינת בארץ המילים" וסימנה עבורו התחלה חדשה. זיצר גילם בתכנית משותפת נוספת עם גבאי דמות רובוט שהמציא בשם יויו שזכתה גם היא לפופולאריות רבה בקרב ילדים בגיל הרך. "הפידבק היה מטורף וההצלחה בהתאם", הוא מספר. בסופו של דבר פורקה החבילה. זיצר אומר שמיצה את עצמו.

"החלטתי לא להמשיך מאותה הסיבה שלאורך שנים סירבתי לפסטיגל. זה לא סנוביזם, אני מעריך את מה שהם עושים וחושב שיש לזה מקום, זה פשוט לא המקום שלי", הוא אומר ומסביר, "אני מחפש אינטימיות וחום. להשתתף במופע ענק בנאמבר של חמש דקות שלא מביא לידי ביטוי את היכולות שלי, זה יותר מכאיב מנעים. זה פשוט לא כוס התה שלי וזו היתה החלטה מפוכחת. תראי, גם אני אהבתי את 'אוואטאר' וזה לא שאחד טוב מהשני, אבל לכל דבר יש את הזמן שלו והחיים זקוקים לאיזון בין כל הצדדים שבך. אנשים מאבדים את עצמם בתוך אשליית הכוח. אני מעדיף להשקיע אנרגיה באהבה".

אז פצ'יפקעס זו התשובה?

"פיצ'פקעס זה קודם כל קסם, זה מקום שבו הכל מסתנכרן, מקום שהדמיון מולך בו ומוביל אותך. זו עבודה בתהליך, ממש כמו החיים. אני מאד מקווה שאנשים יתרגשו בהצגה הזו, שישאירו את הציניות בחוץ. אני חושב שיש בזה אור וכמי שחלם כילד להיות מלאך, אני חושב שלאפשר לקהל דרך הבמה לראות את החיים בחיוב זה הכי קרוב שאפשר. אני עומד על הבמה בלי לנסות להוכיח כלום אלא לחלוק עם הקהל את הרגע".

מה החלום?

"לצרף להפקה מוזיקאים. להעלות אותה בתיאטרון קטן באוף ברודווי. להפוך אותה לסדרת טלוויזיה".