עם האביב המיטה לקחה אותי לכל הנשים
לא הלך לי בשלוש ערים לא גדולות, ביישוב אחד באצבע הגליל, רחוק מכל נקודה של היגיון ובמושב שיתופי, לא רחוק מזיכרון יעקב, שבו עיקר השיתופיות התבטאה בחילופי בעלים ונשים בשעות הלילה, אחרי שהכלבים הלכו לישון והתנים התחילו ליילל על מותו של מוסד הנישואים. ואז קיבלתי את המיטה. סיפור לחג
"מה זה?" שאלתי.
הוא התיישב על המיטה שלידה עמדנו, עצם את עיניו לרגע ואמר, "אני לא מבריג לך אותה לרצפה".
"למה שתבריג לי אותה לרצפה?"
"כי זה הדגם שנקרא הדגם המעופף, זה למה", אמר, קם מהמיטה, ניגב זיעה מהמצח ופנה לכיוון דלת הכניסה, שם חיכו לו עוד לקוחות שחיפשו אותו בעיניהם ברחבי החנות.
"אז מה העניין עם הדגם הזה, החלקים מתפרקים, זה מה שאתה אומר?"
"מתפרקים?" הוא חייך חיוך מריר, מלא בוז, נוטף תיעוב. "ידידי היקר בעל המשקפיים הצהובים, המיטה הזאת לא תתפרק לך גם אם תנסה לפרק אותה עם דחפור. זאת מיטה שלא מתפרקת. וגם אם אשתך שמנה באופן חריג... גם אם אשתך כזאת... שמנה... המיטה הזאת לא מתפרקת. לא מתפרקת לעולם. תקפוץ עליה. תנדנד אותה. תנסר אותה. היא לא מתפרקת".
"אז מה העניין הזה של ההברגה?"
"אתה באמת חושב שיש לי את הזמן לעמוד פה ולהסביר לך איך העולם מסתובב ואיך באים ילדים לעולם ולמה הפרוסה נופלת תמיד על הצד של הריבה?"
הוא הלך לקבל את הלקוחות החדשים שהגיעו, גבר ואשה בשנות ה-40 המאוחרות של חייהם, נישואים שניים ככל הנראה, מחובקים מאוד, ללא ילדים מהפרק השני בחייהם, או שזה רק ניחוש פראי.
"אני אקח אותה", אמרתי. "אני אקח את המיטה הזאת. אתה תוריד לי 200 שקל ואני אקח אותה. אל תבריג לי אותה. אני לא רוצה שתבריג לי אותה. פשוט שלח אותה אלי עוד היום".
"אין בעיה", אמר, מקפיד שלא למצמץ. "שיהיה בהצלחה".
ניגשתי אליו ולחצנו ידיים. רציתי להרגיש את כפות הידיים שלו. משהו בו נראה יוצא דופן, אחר. רווי סודות. מובן שהופתעתי מהחמימות המסוימת של כף היד שהיתה גם רכה בצורה יוצאת דופן, חלקלקה, והיתה המזכרת האחרונה שלי מהחנות קודם שיצאתי, חולף על פניהם המנומסים של בני הזוג השרוי בתוך ענן סמיך, סגול מאוד, של אהבה.
ארבעה ימים אחר כך, בביתי, מילאתי אמבטיה שכולה מים קרים. הדוּד התקלקל, ובמקום לנסות ולתקן אותו בעצמי, כדי לחסוך בתקציב שממילא הלך והתכווץ מאז שפוטרתי ממקום העבודה האחרון שלי, שהיה גם הראשון שלי בשלוש השנים האחרונות, שיכנעתי את כל כולי שמים קרים בריאים יותר לזה שמנסה את מזלו בעיר הגדולה.
כן, ניסיתי את מזלי בעיר הגדולה.
לא הלך לי בשלוש ערים לא גדולות, ביישוב אחד באצבע הגליל, רחוק מכל נקודה של היגיון ובמושב שיתופי, לא רחוק מזיכרון יעקב, שבו עיקר השיתופיות התבטאה בחילופי בעלים ונשים בשעות הלילה, אחרי שהכלבים הלכו לישון והתנים התחילו ליילל על מותו של מוסד הנישואים. התייצבתי בעיר. מזוודה אחת, לא, שתי מזוודות, גיטרה חשמלית שהולכת איתי לכל מקום, גם כשאני לא הולך לשומקום, עוד מזוודה של מצעים, אז בעצם זה מביא את הספירה לשלוש מזוודות, וכמה כלי מטבח שנועדו למלא את הקיבה ולהשכיח את קשיי המעבר וההסתגלות. בעיקר אוכל חריף מאוד, מתוק מאוד, מלוח או חסר טעם, אבל באופן בוטה.
יצאתי מהאמבטיה והברשתי את עצמי במגבת חוף גדולה, כדי לקבל מעט מהחום היחסי שניתן לייצר בעזרת חיכוך מהיר שלה ולייצר את אותה תחושת אופטימיות ששורה בסוף טבילה במים חמים וחמים מאוד. עד כדי כך הצליחה ההברשה המהירה, שהעור שלי להט, רגליים, בטן, גב, צוואר וקרקפת, ויכולתי להתפאר בכושר האלתור שלי ובסגולותיו החסכניות. בלב נרגש, כן, בלב נרגש, פניתי אל חדר השינה.
שם היא כבר עמדה.
המיטה.
המוכר הביא אותה בעצמו, עוד באותו היום שבו ביקרתי בחנותו, על הגב, יחד עם הבן שלו, או שזה לא היה הבן שלו, ניחוש פרוע, וזרק אותה באמצע החדר, רגע לפני שנעלם לנצח. זאת היתה מסירת ההזמנה המהירה ביותר שזכיתי לה, ובאותה מהירות כיסיתי אותה בסדין החדש שהכנתי לה. זוגי, ירוק, מתוח, עם דוגמאות קלילות של פרחים בצבע אפור, יפה, מרשים, נוגע ללב ונושם קפלים וקמטים, קפלים וקמטים.
העייפות נכנסת אל הגוף מכל מיני פתחים בימים של אי בהירות, וכך קרה שמצאתי את עצמי ממלא את שטח הפנים של המיטה החדשה בגופי ליותר ויותר שעות. בחלק מהזמן חשבתי על מר גורלי. בשאר הזמן מחשבות שליליות שגרתיות. היו כמובן גם רגעים של שמחה שנמהלה רק במעט מאוד מהעצב.
וקצת בכי.
ואולי ייאוש קל על היעדרה של הצלע הנשית מחיי.
כן, הצלע הנשית. היא נעדרה מחיי.
שמעתי חריקות מוזרות. פירשתי אותן כרעשי רקע של סיוטים
בלילה הראשון שבו נרדמתי על המיטה החדשה שמעתי חריקות מוזרות. פירשתי אותן כרעשי רקע של סיוטי לילה שממילא תקפו אותי מזה חודשים מספר. אלה היו חריקות עדינות מאוד שנמשכו פרק זמן שאורכו לא היה לי ברור. החריקות חזרו גם בלילה השני והשלישי, וכמעט ולא הפריעו לי, ובוודאי שלא בישרו את מה שעתיד היה לקרות לילה אחד מאוחר יותר.
נשכבתי במיטה, המגבת עלי, וניסיתי לחשב את צעדיי בעיר הגדולה. מה אעשה מחר? באמת שלא היה לי מושג, ומתוקף אי הידיעה הברורה וחוסר השליטה שמהם נהניתי במידה מסוימת, החלטתי לנסות את מזלי בליטוף חתול פלסטיק שילד, כנראה שזה היה ילד, מקומה מעל, כנראה שזאת היתה הקומה מעל, זרק ישר לתוך המרפסת של הדירה.
מוזר איך במצבים שכאלה גם חפץ חסר חן כמו חתול פלסטיק תוצרת מדינה שכוח העבודה שלה היה הזול ביותר באותה שעה הביא לסיפוק אמיתי, כזה שאפשר היה להרגיש בכל נים של הנפש.
פיהקתי.
היו הרבה דברים שהייתי צריך לעשות. משימות אין ספור. חוסר האונים שלי הביא אותי להתעלם מכל אחד, עד הפרט המעיק האחרון, ולשקוע שוב בשינה עמוקה בתוך המיטה, שכבר החלטתי שהיתה אחת הטובות שהיו לי מעולם.
או שמצבי היה השקוע ביותר מאז ומעולם.
בכל מקרה, הן התאימו זו לזה וזה ולזו.
ואז נשבר הקפיץ, או שאולי זה היה החיבור שבין הקרשים. לא טרחתי לבדוק. אבל הרעש... הוא היה ברור. ממש מתחת לגבי, ומתחת לזרועות. רעש שפקח בכוח את עפעפיי והרחיב את אישוניי. הירח היה תלוי על חבלי הכביסה של השכנים. מלא ומצטחק. משהו שיעשע אותו. זה היה ברור. עוד רגע והצחוק שלו התגבר. והמיטה. המיטה התחילה להתרומם.
היה לי ברור שהשמש לא תזרח שוב
לא ידעתי אם לצחוק יחד עם הירח המלא או לבכות עם השמש שברחה לתמיד. היה לי ברור שהשמש לא תזרח שוב, או לפחות שהעולם לא יהיה אותו עולם מוכר ומוגן, עד כמה שעולמו של מובטל בעל נפש בטלנית מהסוג הכרוני ביותר עשויה להיות מוגנת. כך או כך, המיטה, שנדרשה על פי כל החוקים, למשל על פי חוק הפרוסה והריבה, ליפול תמיד כשרגליה על הרצפה, ולא לזוז, המיטה הזאת החלה לעלות לגובה, תחילה בודקת את יכולותיה באוויר, כמו מנסה לאזן את עצמה, קצת מגביהה את ראשה, ואז את רגליה, נוטה לימין ומתקנת לשמאל, בריחוף נמוך ובריחוף יותר גבוה, וכך ללא הפסקה, למשך שעשוי היה להיות כרבע שעה. רבע השעה המדהימה והמפחידה ביותר שידעתי.
סבי, שהיה מובטל כרוני בעצמו, אמר תמיד שאין לבן אדם ממה לפחוד כל עוד הוא לא מת. כלומר, בחיים, תמיד צריך לשמוח ולהסתפק במה שיש ולדעת שכל עוד אתה חי, מוטב שתהנה ואפילו אם כל רכושך הוא מעט האוויר שעוד נותר בחדר שלא אוורר מזה שבוע. הוא היה אדם מיוחד, אבל בשעה, ההיא, כשעוד לא ידעתי יותר ממה שהייתי זקוק לדעת, חזרו המלים שלו והציגו עצמן כמו בדרך חדשה. אמרתי לו, הנה סבא, אתה שאינך כאן עכשיו, אבי ומורי הרוחני והבטלן, צא ולמד, ישנם רגעים מדהימים כמו המוות, שבהם החיים נחשפים במלוא חולשתם.
זה הלך והחמיר. הלילה היה צעיר, והמיטה שמצאה את כוחה, עשתה את דרכה החוצה, דרך החלון, מביאה אותי לכדי מחשבות מגוחכות על פיטר פן ומרי פופינס וסופרמן ושאר אגדות וסיפורים מכל זמן ותקופה על בני אדם שעשו את זה. שעפו. לא היה במעוף ההוא הרבה מההוד וההדר של אותם גיבורים, ועוד פחות זה היתה בנחיתה.
הנחיתה הראשונה היתה בביתה של זאת הידועה גם בכינוי "בתולה טובה ירושלים". למען האמת, אותה אשה בעלת קימור גב מעט מוגזם לא היתה בתולה ולא היה לה קשר עם העיר בעלת המשמעות ההולכת ומכבידה לאורך השנים. היכרתי אותה במסיבת גן שלא אני ולא היא היינו מוזמנים אליה, אבל שנינו מצאנו את עצמנו בעיבורה של אותה מסיבה ובטבורו של אותו גן, מחובקים ואוהבים עד אין קץ.
"חיכיתי לך", אמרה. "ואני מצטערת שככה זה צריך להיגמר"
היא לא התפלאה במיוחד כשהמיטה הגדולה נכנסה לחדר המגורים שלה דרך מרפסת השמש המורחבת וייצבה את עצמה כמי שעדיין מוכיחה את עצמה על יכולותיה.
"חיכיתי לך", אמרה. "ואני מצטערת שככה זה צריך להיגמר".
"חיכית לי? ומה צריך להיגמר? ומה קרה לשיער שלך?"
השיער שלה. אם היה דבר אחד שלקחתי איתי מאותו ערב של מסיבת גן, זה בטח היה השיער שלה. כלומר, זה בהחלט היה הדבר שעורר בי הכי הרבה זכרונות בימים שלאחר מכן.
"לא קרה לו שום דבר מיוחד", סיפרה. "החלטתי להיפרד ממנו".
"את חולה?" שאלתי.
היא הביטה בי בעיניים מצטערות ולא ענתה.
"אתה רוצה לשתות משהו? תרגיש בבית".
זאת היתה הערה שנשמעה מוזרה לאוזן, במיוחד כששכבתי על הצד, בתוך המיטה הנוחה שלי. בכל זאת הייתי מנומס.
* * *
הנחיתות הבאות, השנייה, השלישית והרביעית היו אצל אשה שכונתה בפשטות הגברת הרוסיה המרירה-מרירה. אלה שרישנסקיה היה שמה הרשום בתעודת הזהות, למרות שמעולם לא נשאה ארנק או מסמכים כלשהם על גופה. היה בה אלמנט אנרכיסטי חזק, ומלבד מסיבות הסמים והחשק שהיו ממלאות אותה בנהרות ארוכים של שמחה, ידעה להקדיש מזמנה גם לטובת הזולת. אני למשל הייתי זולת שכזה, בזמנים טובים פחות, והיא אספה אותי מגיא אוני וטיפלה בי והניקה אותי, פשוטו כמשמעו, אם לא בחלב, אז באהבת החיים והאדם והכאוס – כן, זאת היתה סיסמתה, חיה כל יום בחייך באשליה כאילו הכאוס אינו, למעשה, סדרן העבודה הגדול של היקום.
האשה הראשונה שלימדה אותי את הסקס היונגיאני
היא היתה האשה הראשונה שלימדה אותי את הסקס היונגיאני, ענף נסתר מאוד של הפסיכולוגיה היונגיאנית שלא ידוע לאף אדם, מלבד למתי מעט, ברי מזל, חלקם נאצים מסניף מחתרתי ליד בוכום, וכאמור גם לה.
בילינו חודשיים במיטות, כל מיני מיטות, חלקן משונות, רובן בין ארבע קירות, מקצתן ציבוריות והיא – היא היתה זאת שהכניסה אותי לעסקי האהבה הזולים, כשהיתה מעין סרסורית של לקוחותיי. שלוש בסך הכל, בהן היא עצמה.
היא תמיד אמרה שיום אחד, אולי אחרי האביב - זה שכבר חלף, לא הנוכחי - ייגמר לי הרצון לגלות עוד ועוד נשים. מובן שהיא טעתה. לאבקנים שבאוויר ולריח ראשית בשורת הקיץ היתה אמנם ההשפעה שלהם, אבל מעבר לה היה האינסוף הבלתי ידוע.
כשנחתתי אצלה, מלווה במיטה שעליה כריות ושמיכה עבה ומשענת ראש מגולפת בעץ, היא לא עשתה דבר מלבד לפרוץ בצחוק.
"אז אני באמת רואה שטעיתי", אמרה, אבל כבשה את הצחוק שלה במהירות יחסית ושילבה בתוך מבטה הלוחמני וחסר הגבולות גם מעט מהרחמים והחיבה שהספקתי כבר לשכוח עד כמה היתה מסוגלת להכיל גם מהם.
"מה את עושה בימים אלה?" שאלתי אותה.
"אני? אני לומדת לשכוח".
"לשכוח? את מה?"
"את כל מה שהיה. העבר הוא צורה של סדר. ההווה הוא רצון להיות. ורק העתיד, רק העתיד הוא צורת פניו של הכאוס. הכוחות העירומים כפי שהם".
"גם אותי שכחת?"
"אותך אני עדיין זוכרת. ביקרת אותי כבר לפני שנה. בדיוק לפני שנה".
"מה ממני את זוכרת?"
"אני זוכרת את מגע הגוף שלך. את מגע המלים. מגע המלים תמיד היה חם יותר בהקשר שלך. ידעת איך לחמם את הנפש בעזרת משפטים לא מסובכים. אתה עדיין מסוגל לזה?"
"באתי בגלל הגוף. אני כמה לגוף שלך".
"זה לא קצת מאוחר? זה לא קצת מאוחר, ידידי?"
* * *
באותו שבוע של ראשית האביב המריאה המיטה לארבעה עשר יעדים נוספים. חירותי אם כן היתה קודם כל חירותהּ שלה.
אחיות תאומות, שהיו הבנות הראשונות שאיתן שכבתי, מורָה בבית הספר התיכון שהיתה גדולה ממני בשתים עשרה שנים, רק שתים עשרה שנים, כמרחק שמפריד בין תלמיד שנכנס לבית הספר וזה שיוצא ממנו. שדרנית רדיו בעלת קול קטיפתי וכפות רגליים מחוספסות. אמא לילד, או שמא יש לדייק ולקרוא לה אלמנה, גם אם בעלה עדיין בחיים, ואפילו נמצא בקו הבריאות. רופאת ילדים בעלת גוף אצילי, פוני סוסי, צחוק מטורף ותיאבון בריא למין. שכנה שתכונותיה מסתכמות במילה צל, ועוד כך וכך חדרי שינה, סלונים, חדרי אמבט, כביסה, שירותים ומטבחים, אל כולם דחפה עצמה המיטה.
רק כשהשמש האירה, בכל זאת האירה, והשעון הראה שהבוקר נחת מאוחר, קמתי כדי לגלות מחשבה אחת שהונחה באוויר הטרי שמילא את החדר... אם אדם ששעותיו ספורות רואה את חייו כסרט נע החולף על פניו - כל הרגעים החשובים והמהויות הנשכחות, תמונות תמונות שיש בהן כדי להמיס גם את כאבי הגוף החזקים ביותר - האם יכול להיות שמסעה החופשי של המיטה אינה אלא דרכי שלי להיפרד מן העולם? האם כל הנשים שאיתן זכיתי לחלוק את לילותיי ושאליהן חזרתי בלילות שקדמו ידעו דבר שאני לא ידעתי?
* * *
התשובה היתה ברורה וחיובית וכואבת. בניגוד לשמועות ולזמירות בעניין זה, לחופש היה מחיר.
האיש בחנות המיטות לא היה מוכר, אלא מלאך. סוכן מוות עם חלון ראווה. הוא מכר לי את הקץ בחבילה חצי חינמית הארוזה בבד ארוג היטב ותפורה בתקן אירופי.
"המסעות הטובים ביותר הם אלה שאנחנו לא יודעים כי התחילו. אלה שאנחנו מצויים בשיאם", כך אמרה לי אחת הנשים, זאת שכונתה "הצבעונית", בזמן שהובילה אותי באצבעות ידיים משולבות אל החדר שהתחבא מאחורי וילון אדום, ובו היתה מיטה כחולה, וחלון לבן, ושידה בצבע השסק. והיתה היא.
אח, כמה יפים הם החיים, כמה דבשיים, סיכמתי קודם שמועד הסיכומים יחלוף גם הוא.
בתוך כל האין, העבודה שלא היתה והבטלנות, והשינה הבלתי מתפשרת, והכאבים, והחששות, ומה שעוד היה שם. בתוך כל זה, כמה דבש רדיתי.
במו ידיי.
אל תוך פי.
* * *
חיכיתי עד שעת הצהריים ואז יצאתי אל החנות. מוכר המיטות עמד שם. הוא הביט בי דרך חלון הראווה, אולי כי לא ציפה לראות אותי בחיים. עדיין נשמתי. סוכן מסעות הפרידה הזה ניסה למכור גם לי את הסחורה שמכר בקלות רבה כל כך לאנשים שלא הכיר ולא עירב בהם את נפשו.
הרגשתי באופן המשונה ביותר איך אותו מוכר עלוב צייד אותי טרום מותי - זה המתעכב עדיין - באותה משמעות שהיתה חסרה לי כל ימיי. נתן לי את הזך ואת הנשגב ואת הנסתר.
זה לא היה המוות שעמד לקבל את פניי בסבר פנים יפות עם בוא האביב, כמו שהיו אלה החיים שידעו להיפרד ממני בצורה הנכונה ביותר, הנשית, כן. כי אחרי הכל, החיים הם אשה, על הסבל הכאב והיופי שעומדים בדרכה, והגעגוע, געגוע ללילות כימים, לאהבות הקוראות אל עת קציר ולכינויים של אלה הנושאות אותן בלבן.
תמיד הפליאו אותי הכינויים שבחרו לעצמן, בחופשיות קלילה שכזאת, לבנה ושופעת אור.
לפנייה לכתב/ת 
