נזק אסטרטגי: ישראל בעמדת הסרבן
בשל התעקשותו לרשום רווח קטן בסעיף "ירושלים", רושם עכשיו ראש הממשלה נתניהו הפסדי ענק בסעיף "ישראל"
הפלסטינים לא ויתרו מעולם על מטרת העל שלהם: לא לאפשר את קיומה של "הישות הציונית". בעבר אפשר היה להסיק זאת מהתנהלותם. ביולי 2009 הכריזו על כך סאיב עריקאת ואבו מאזן בריש גלי.
הפלסטינים נואשו מהאפשרות לחסל את ישראל באמצעים צבאיים, והם חותרים עתה להשגת מטרתם בדרכים אחרות: האחת, החלפת פתרון שתי המדינות בפתרון ה"מדינה אחת", קרי מהילת מעט יהודים בהרבה ערבים, במדינה דו-לאומית שתביא למחיקת אופייה היהודי של המדינה. לחלופין, התנהלותם במתווה "שתי המדינות", אם ייכפה עליהם, מכוונת להשגת "שתי מדינות לעם אחד" – העם הפלסטיני. מדינה אחת פלסטינית ולצידה מדינה שנייה הנתונה להצפה בפליטים פלסטינים.
ישראל שנועדה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית מודעת לכך שהמשך הכיבוש יהפוך אותה למדינה לא דמוקרטית. היא משוועת זה שנים לסיים פרק זה בתולדותיה. מסיבה זו הציעה לפלסטינים כבר בשנת 2000-1, כמעט את כל מה שלכאורה עבורו הם נלחמים. כידוע, ההצעות נדחו. גם הצעה משופרת של אולמרט עליה העיד סאיב עריקאת כי נתנה לפלסטינים מאה אחוז מתביעותיהם, נדחתה על ידם. הם לא היו מוכנים לתת את התמורה המצופה: הכרזה על "סוף הסכסוך", ובמילים אחרות – השלמה עם קיומה של מדינת ישראל.
הפתרונות היחידים שאותם הפלסטינים מוכנים לקבל, כיוזמת ז'נבה או התוכנית הסעודית למשל, מתאפיינים בניסוח עמום בסוגיית הפליטים, שמאפשר לפלסטינים לטעון בעתיד, גם אם ישראל תקלוט אליה את כל פליטי העולם, שהיא לא עמדה במחויבויותיה בסעיף זה. כך ישמרו לעצמם את האופציה להצית את הסכסוך מחדש כדי להוסיף ולחתור לחיסולה.
הנחישות האמריקנית להביא לסיום הסכסוך מאיימת על הפלסטינים. מצד אחד הם נחושים שלא לאפשר זאת. מצד שני, המשך גרירת רגליים בלתי מובנת היה חושף את עובדת היותם הצד הסרבן. לכן הניחו על הדרך אל שולחן המו"מ אבן נגף קטנה – תביעה ל"הפסקת הבנייה". ישראל, בחוסר תחכום משווע, במקום לעקפה, ניגפה בה, הסתבכה, מעדה, נפלה על פרצופה ונחבלה קשות. אפילו אנושות.
מאז הסירוב הפלסטיני בקמפ-דייויד הכירו רוב מנהיגי העולם החופשי וגם מרבית אזרחי ישראל, בכך שסרבן השלום הוא הצד הפלסטיני. הכרה זו היתה נכס אסטרטגי בעל חשיבות עליונה. אך ברמת-שלמה ובמלון שפרד, "הצליחה" ישראל לאבדו. בשל התעקשותה המיותרת לרשום רווח קטן בסעיף "ירושלים", היא רושמת עכשיו הפסדי ענק בסעיף "ישראל", והיא זו שנתפסת עתה כצד הסרבן. זאת בעוד הערבים, שלא זזו אפילו במילימטר אחד מסירובם להכיר בזכות קיומה, הפכו בדעת הקהל לנגזל הראוי לאהדה ולתמיכה. בחילופי תפקידים אומללים אלה ישראל איבדה את הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שהיה בידיה בעשור האחרון.
בפועל, סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפס היום בארה"ב כאינטרס חיוני. הוויכוח אם הגנרל פטראוס אמר או לא אמר זאת, הסתיים כששר ההגנה גייטס הבהיר זאת לפני ימים אחדים בעצמו.
כיצד ניתן לסיים את הסכסוך? אין סיבה לצפות כי הפלסטינים, שדחו בעבר כל הצעה שלא היה בה חיסול ישראל כמדינה יהודית, יסתפקו בפחות מזה עכשיו. האם יסכים אובמה להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שאיפשר זאת? מי יודע.
צריך לזכור כי אובמה לא ממש שולט בפרטים ובניואנסים. כך למשל מעד בוועידת איפא"ק הקודמת, כשהבטיח לישראל ירושלים מאוחדת לנצח ונאלץ למהר לתקן את עצמו לאחר שהועמד על פזיזותו. כמו כן, יש לזכור שאת ישראל קל להקריב גם בלי להכריז על כך בקולי קולות. די לאפשר בעצימת-עין או בתום-לב ניסוח בעייתי בסוגיית הפליטים כדי להביא עליה את התהליכים הרצויים לפלסטינים, שיובילו עם הזמן לחיסולה כמדינה יהודית.
המאבק המדיני משפטי הצפוי לישראל הוא גם מאבק של יחסי-ציבור. לדעת הקהל בעולם וגם בארץ תהיה השפעה עצומה על התהליך ועל תוצאותיו. ישראל המייחלת לסיום הסכסוך, "הצליחה" באיוולתה להכניס עצמה לנעלי הנבל. כל יועץ מתחיל היה ממליץ לה עכשיו להציג לעולם את "נאום המעלית" שלה – אמירה קצרה, ברורה, קוהרנטית, קליטה ומשכנעת באשר לעמדתה, כוונותיה והסיבות שבגינן היא ראויה לתמיכה.
למשל, נאום שיישא ראש-הממשלה, ובו יצהיר על שאיפתה של ישראל להביא לסיום הסכסוך, על הסכמתה להקמתה של מדינה פלסטינית, על נכונותה של ישראל לדון בכל נושאי המחלוקת ולוותר ויתורים גדולים; כל זאת ברגע שבו ייאותו הפלסטינים לשאת ולתת עם ישראל על פתרון שתי מדינות לשני העמים – מדינה פלסטינית לפלסטינים ומדינה יהודית ליהודים.
כל יועץ בכיר ליחסי-ציבור היה מייעץ שגם תהיה הלימה בין ההכרזות לבין התנהלותו של המכריז בהמשך.
בני לוי, יו"ר עמותת "שיבה" – המרכז לציונות
לפנייה לכתב/ת 
